<h1>האגודה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. פירש רש"י שלא יעבור בבל יראה כו', ור"י פירש הואיל והחמירה תורה לעבור בלא יראה, ולא בדילי מיניה, והוא בכרת חיישינן דילמא אתי למיכל ומכל מקום חמץ נוקשה וחמץ על ידי תערובות אף כי ליכא בהן אילו טעמים כולם, מ"מ לא פליג רבנן וצריך לבערם, כדאמרינן [מ"ח ע"ב] ושיאור ישרף. אבל שומן או דבש או ווארמיל"ך וכיוצא באילו שלא עירבו בו חמץ, אך מחמת כליהם אין אוכלין אותן בפסח מ"מ אין צריך לבערם.
לאור הנר ואף אם בדק ביום כגון ששכח או נאנס מלבדוק ליל י"ד, כדמוכח לקמן דתניא [ז' ע"ב] אין בודקין לאור החמה.
כדתנן הנודר מן האור אסור באור הכוכבים. פר"י מיהו היכא דלשון בני אדם חלוק מלשון התורה הלך אחר לשון בני אדם בנדרים, כדאמרינן בערכין [י"ט ע"ב] גבי האומר משקל ידי עלי.
<h2>דף ג.</h2>
לעולם יספר אדם בלשון נקי' וכבוד ולא יוציא דבר מגונה מפיו.
<h2>דף ג:</h2>
ההוא כותי דסליק ואכיל פסחים בירושלם. פירשו בתוס' כל אדם הבא בחזקת יהודי כגון אורחים, מחזיקים אותם בחזקת יהודי, מדאמרינן פרק החולץ [מ"ה ע"א] זיל גלי או נסיב בת מינך, והא דתניא התם [מ"ו ע"ב] מי (שאמר) [שבא] ואמר גר אני, יכול נקבלנו ת"ל אתך במוחזק לך, מיירי בידוע שנולד מכותי.
<h2>דף ד.</h2>
וניבדוק בשית, זריזין מקדימין, ונבדוק מצפרא, אמר אביי בשעה שבני אדם מצויים בבתיהם, ואור הנר יפה לבדיקה. אמר אביי צורבא מרבנן לא ליפתח בעידנא. וכתבו הגאונים כל שכן שלא ישב לאכול טרם יבדוק. ובנר שעוה ולא בנר שומן שירא פן יפול על כלי חלב וכש"כ חלב דלא.
המשכיר בית לחבירו אם עד שלא מסר לו המפתח חל י"ד, על המשכיר לבדוק, ואם משמסר לו המפתח חל י"ד, על השוכר לבדוק. פירשו בתוס' אם יש לו בית שאין דר בו אדם, חייב לבודקו, ואינו חייב במזוזה דחובת הדר היא. ובמסירת המפתח לא הוי קניין, אך בכסף ושטר וחזקה, ולא מהני מסירת מפתח כי אם דלא בעי למימר לך חזק וקני, ואם הפקיד אדם מפתח ביד חבירו אינו צריך הנפקד לבדוק.
<h2>דף ד:</h2>
הכל נאמנים על (בדיקה) [בדיקת חמץ] ואפי' נשים ועבדים וקטנים, מאי טעמא הימינינהו רבנן בדרבנן. פי' בתוס' אי הוי דאורייתא לא הוו מהימני דברים דטורח ועמל בם, אבל שחיטה וניקור מהימני ואע"ג דהוו דאורייתא כיון דבידן הוא, ואתחומין נשים ועבדים מהימני ולא קטנים.
המשכיר בית לחבירו בי"ג בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק, לא הוי מקח טעות. בין באתרא דיהבי אגרא, בין באתרא דלא יהבי אגרא, דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בין בגופיה בין בממוניה.
חמץ משש שעות ולמעלה אסור, דכתיב אך חלק ביום הראשון תשביתו. פי' רש"י בטלו, ורבינו תם פירש דביטול מועיל מטעם הפקר, ואע"ג דהפקר בעי שלשה, הכא אנן סהדי דמפקירו בלבו.
<h2>דף ה:</h2>
לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל רואה אתה של אחרים. הא דקביל עליה אחריות, הא דלא קביל [עליו] אחריות.
<h2>דף ו.</h2>
אמר רבא בהמת ארנונה פטורה מן הבכורה, והוא דלא מצי מסלק ליה, עיסת ארנונה חייבת בחלה, ואע"ג דלא מצי מסלק ליה, מאי טעמא בהמה אית לה קלא עיסה לית לה קלא.
יחד לו בית לכותי אינו צריך לבער. פי' רש"י דלא קיבל עליו אחריות, ור"י פירש דקיבל עליו אחריות.
(המוציא) [המוצא] חמץ ביו"ט כופה עליו כלי. בשם ר"י אומר, תרנגולת שנמצא בה חטה ביו"ט וצריך להשהותה עד למחר, יכפה עליה כלי. ומיירי בביטלו דאי לא ביטלו שורפו ביו"ט [גליון, ונ"ל דהחמץ קאי].
חמצו של כותי עושה מחיצה עשרה טפחים, ואם הקדש הוא אינו צריך דמיבדל בדילי מיניה. כתב רבי' אבי"ה מי שיש לו חבית יין נסך בביתו עושה לו מחיצה (והיכר) [להיכר].
אמר רב יהודה אמר רב העושה ביתו אוצר, המפרש והיוצא בשיירא קודם ל' יום, שלא חל עליו דרישות החג, אין זקוק לבער, ודווקא אין דעתו לחזור, ואפ"ה תוך ל' יום צריך לבער אבל דעתו לחזור אפילו מר"ה חייב לבער ולהכי מלמדים או תלמידים, או הולכין לנשואין אחר פורים, צריכין לבער טרם ילכו. ומיהו יש אומרים דווקא מפרש ויוצא בשיירא.
<h2>דף ו:</h2>
אמר רב יהודה הבודק צריך שיבטל. וכן יאמר בלילה אחר שיגמור לבדוק, כל חמירא וחמיעה דאיכא ברשותי דלא חמיתיה ודלא חזיתיה ליבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא, ולמחרת בשעת הביעור יאמר כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דחמיתיה ודלא חמיתיה דחזיתיה ודלא חזיתיה ליבטל וכו' ואם אינו יודע לומר בלשון הקודש יאמר בלשון אשכנז או בכל לשון שמבין כו'.
<h2>דף ז.</h2>
אמר רב יהודה הבודק צריך שיברך, מאי מברך רב פפא אמר על ביעור חמץ, רב פפי אמר לבער חמץ, בלבער כו"ע לא פליגי דסגי, [ע"ב] כי פליגי בעל ביעור, והילכתא על ביעור. פי' בתוס' דווקא על ביעור, משום דיש ברכות דשייך על.
<h2>דף ז:</h2>
לא סגי דאיהו לא מהיל פי' הקונטרס האב חייב למול, משמע דמל את הגרים מברך למול, דעל כל אדם חובה למול.
בתשובת הגאונים מאן דבדיק חמץ לא לישתעי עד דבדיק ואי משתעי חוזר ומברך ובספר הפרדס, יש, כשמבער חמץ בככר ראשון (שמוציא) [שמוצא] מברך אמנם רוב הגאונים כתבו לברך כשיתחיל לבער, ואף אם לא ימצא וצריך לכבד הבית תחילה. ולולב יש מהפכין הלולב עד אחר הברכה, ויש מכוונים שלא לצאת עד אחר הברכה, ואומר ר"י דאין צריך להופכו כיון דעדיין צריך לנענע קרי עובר לעשייתו.
עובר לעשייתו. להכניסו רשב"ם הצריך לברך קודם, ור"ת פי' מברך לאחריו, ואינו צריך עובר לעשייתו, אלא היכא דהעושה המצוה בעצמו מברך, וראיה מברכת אירוסין דרוב פעמים מברכין לאחר אירוסין.
טבל ועלה, בעלייתו אומר בא"י אמ"ה אקב"ו על הטבילה ופי' הגאונים דווקא בטבילת גר, דגברא דלא חזי, אבל שאר חייבי טבילות כגון בעל קרי וכיו"ב מותר לברך ולהתפלל וללמוד קודם טבילה. ואומר [ר"י] אין לגעור בנשים שמברכות אחר טבילה, משום טבילת גר דלא חזי וכן על נטילת ידים מברכין אחר נטילה משום נטילת ידים דבית הכסא דלא חזי, ובטבילה יש עוד טעם דילמא משום ביעתותא דמיא לא טביל, וכשהוא ערום לא יברך אך בעלייתו יברך.
<h2>דף ח.</h2>
אמר רבא חצר אינה צריכה בדיקה מפני שהעורבים מצויין שם, פי' אם יש שם ספק חמץ, אבל ודאי חמץ צריך לבער.
בירוש' בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכין לבדוק.
(תנו רבנן) כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה. תנו רבנן חורי הבית עליונים ותחתונים, גג יציע ורפת ולולין ומתבן ואוצרות יין ושמן, אין צריכין בדיקה והתניא אוצרות יין צריכין בדיקה, התם במסתפק מהן. תני ר' חייא עשו אוצרות שכר בבבל כיין בארץ ישראל, במסתפק. אמר רב חסדא בי דגים אינה צריכה בדיקה, והתניא צריכה בדיקה, לא קשיא הא ברברבי אין צריכין בדיקה הא בזוטרי צריכין. בי מילחי ובי קרי צריכין בדיקה, אמר רב פפא בי ציבי ובי (קירי) [תמרי] צריכין בדיקה. תניא חור שבין אדם לחבירו זה בודק עד מקום שידו מגעת, וזה בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטל בלבו. פלימו אומר חור שבין יהודי לכותי אינו בודק, מפני הסכנה.
<h2>דף ט.</h2>
אין חוששין שמא גררה חולדה ממקום למקום, דא"כ מחצר לחצר נמי ואין לדבר סוף. כל מקום שחזיר וחולדה מצויין שם, אין צריך בדיקה. אמר ר"י דכהנים מותרין לילך בבתי כותים, דתניא בתוספתא [אהלות פי"ח הט"ו] אין מדורת כותים בחוצה לארץ.
מעשה בשפחתו של מציק. פי' בתוס' דכהן אין מטמא לנפלים אפי' לבניו, וגם אין מטמא אם לא לצורך ולכבוד המת.
<h2>דף י:</h2>
אמר רבא תינוק נכנס וככר בידו, אין צריך בדיקה, עכבר נכנס וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין צריך בדיקה, שאין דרכו של עכבר לפרר.
ופי' רמב"ם זר"י כי הכל קרוי תוך המועד, מתחילת שעה ששית עד לאחר הרגל.
לא בדק אור י"ד, יבדוק יום י"ד לא בדק בי"ד יבדוק תוך המועד, לא בדק תוך המועד יבדוק אחר המועד. ולעולם יברך, מלבד מי שבודק אחר המועד.
ומה שמשייר יניחנו בצנעה, שלא יהא צריך בדיקה אחריו. כגון שהניח עשר ומצא תשע פי' אבל אם לא ידע כמה הניח אינו צריך בדיקה. לשון רב אלפס (דף רל"ג) בירושלמי [פ"א ה"ב] (דף כ"ז ע"ג) הני מילי שלא כפה עליו הכלי, אבל כפה עליו את הכלי ולא מצא אימא יד נטלתו.
<h2>דף יא:</h2>
רבי יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש. והלכה כרבי יהודה דאוכלין כל ארבע, ואין ביעור חמץ אלא בשריפה.
<h2>דף יג.</h2>
תניא י"ד שחל להיות בשבת, מבערין את הכל מלפני השבת, ומשיירין מזון שתי סעודות. יש נוהגין לשרוף החמץ ערב שבת קודם חצות, משום שאר השנים. ומביאין מים ללוש ליל י"ג.
<h2>דף יד:</h2>
אפי' בראשון ושני נמי תחילה הוי פירשו בתוס' הא דמייתי פרק הקומץ [ל"א ע"א] רבי שמעון שזורי יין תחילה לעולם, מיירי בנקרש ונימוח, משמע אבל לא נימוח לא חשיב משקה, לפי זה יין שנקרש ונגע בו כותי לא הוי יין נסך.
<h2>דף יז:</h2>
אלא דהא רביעית כשר להטביל בהם מחטו פירש ר"י כולו שאוב מדרבנן, וכי ביטלו רביעית דמקוה לא ביטלו כל שהוא דמעיין.
<h2>דף כא.</h2>
כל שעה שמותר לאכול, מאכיל לבהמה לחיה ולעופות ומוכרו לנכרי ומותר בהנאה, עבר זמנו אסור בהנאה, ולא יסיק בו תנור וכיריים, ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. [ע"ב] חרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאחר זמנו ר' יהודה אומר כותח וכל מיני כותח אסור למכור ל' יום קודם הפסח, פי' אפי' לב"ה משום דשמו עליו ויסברו שמכר בפסח. ומהאי דאמר לעיל [ו' ע"א] מפרש ויוצא בשיירה ועושה ביתו אוצר ל' יום, והכא ל' יום, מהאי טעמא אמרינן שצריך אדם ליזהר שלא למלאות חביותיו חומץ מכלי חמץ תוך ל' יום קודם הפסח.
רבי יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש. והלכה כרבי יהודה דאוכלין כל ארבע, ואין ביעור חמץ אלא בשריפה.
<h2>דף כא:</h2>
בהדי דקא שריף לי' ליתהני מיניה, משום דלר' יהודה חמץ בשריפה אפרו מותר, כדתנן [תמורה ל"ד ע"א] כל הנשרפין אפרן מותר קמ"ל.
אמר חזקי' מניין לחמץ בפסח שאסור בהנאה, שנא' [שמות י"ג] לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה.
<h2>דף כב:</h2>
לא יושיט אבר מן החי לבני נח כי אין ליקח טובת הנאה מאיסורי הנאה, כש"כ שכר דאסור.
<h2>דף כג.</h2>
אמר קרא יהיו בהוייתן יהו ומפרש בתוס' והא דאמר [ב"ק פ"ב ע"ב] ארור אדם שיגדל חזירים היינו למשוח בו אבל למוכרו לאכילה אסור מדאורייתא.
<h2>דף כד:</h2>
כתב רבינו אבי"ה דכל איסורין שבתורה שרי לאוכלן או ליהנות שלא כדרך הנאתן וכ"ש אפרו, כדא"ר ר' יוחנן אם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שפטור, וכ"ש אוכל והאי דנקט פטור לאו דווקא הוא הדין דמותר דדווקא פטורים דשבת פטור אבל אסור. מלבד כלאי הכרם ובשר בחלב פליג אביי ואמר שלוקין עליהם שלא כדרך הנאתן וכוותי' קיי"ל.
<h2>דף כה.</h2>
כלאי הכרם עיקרן נאסר פי' אף הגבעולין והקש ועצי ערלה מותרין דאמר רב יהודה אכל ערלה הוי חזקה [ב"ב ל"ו ע"א].
אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה חוץ מע"ז וג"ע וש"ד. כגון ע"י שדים דאיגרו אחר מרפא וכן ללחוש בשם אותו [התלוי אסור] אבל תחבושת מותר עיין פרק אין מעמידין [כ"ז ע"ב].
<h2>דף כה:</h2>
נערה המאורסה תיהרג ולא תעבור כגון שאמרו לה תביא הבועל עלייך או תיהרג, אבל אם אינה עושה מעשה הוה קרקע עולם, וכן רוצח אם אמרו לו תיהרג או הנח עצמך להפיל על התינוק, יעבור ואל יהרג, אבל אם אמרו לו תהרוג או תיהרג יהרג ואל יעבור.
מר בר רב אשי [אשכחי' לרבינא] דשייף לי' לברתי' בגוהרקי דערלה, א"ל מידי דרך הנאתו עבידנא.
איתמר הנאה הבאה לאדם בעל כרחו, אביי אמר מותרת, רבא אמר אסורה, אפשר וקא מכוין אסור לא אפשר ולא מכוין שרי כו"ע לא פליגי כי פליגי דאפשר ולא מכוין אי נמי לא אפשר וקא מכוין פליגי והילכתא כרבא דאסר.
<h2>דף כו.</h2>
וקול ומראה וריח אין בהם מעילה אבל איסורא איכא.
<h2>דף כו:</h2>
תנו רבנן תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם, חדש יותץ, ישן יוצן, אפה בו את הפת, רבי אומר הפת אסורה, וחכ"א הפת מותרת. בישלה ע"ג גחלים דברי הכל הפת מותרת הלכה זה וזה גורם מותר ויש שבח עצים בפת כוסות וצלוחיות וקדירה שבשלו ותקנו בעצי ערלה אסורין.
<h2>דף כז:</h2>
הלכה כרבי יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה ואפ"ה סוכה כשירה לעשות מכל המינים בתוס' (בפרק זה בתוס' דף כ"ז מבואר היכי שייכי להדדי ואפ"ה סוכה כו').
<h2>דף כח.</h2>
חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ושל ישראל אסור.
<h2>דף כט.</h2>
האי דקתני חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, הוא הדין באכילה ומתני' ר' שמעון היא דאמר חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר ולא כלום, ובדין הוא של ישראל ועבר הפסח מותר, אלא קנסא קניס והנ"מ בעיניה אבל ע"י תערובות לא ולפני זמנו נהי דמלקות ליכא איסורא איכא מאך חלק ותשביתו ונותן ישראל חמצו לכותי וחוזר (וקונהו) [ולוקחו] לאחר הפסח ואומר ישראל עד שאתה לוקח חמץ במאתים קח ממני במנה, ואני אחזור ואקנה ממך אחר הפסח ואדם שלוה ככרות מחבירו קודם הפסח מותר לפורעו אחר הפסח, כדאמרי' פרק השוכר [ע"ז ס"ב ע"ב] דבי ר' ינאי יזפי פירות בשביעית ופרעי בשמינית אמר להו יאות הן עבדין ואדם שקנה חוק הכותים יכול ליקח אחר הפסח חוק הפסח. ואומר אדם לשפחתו כותית בפסח קחי מעות וקחי בהן מה שתאכלי, והיא קונה חמץ ואוכלת חוץ לביתו, אבל לא יאמר קחי חמץ ואכלי כדאמרי' פרק השוכר [שם ס"ג ע"א] גבי יין נסך וכן לא יאמר אדם לכותי קח בהמתי בביתך והאכילנה חמץ, אך בסתם יתננה לו לזון אותה ימי הפסח.
<h2>דף ל.</h2>
אמר רבא הילכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו, פירש רש"י דמין במינו במשהו בכל איסורין, כרבי יהודה פרק כל הבשר [ק"ט ע"א] והאריך בראיות, ור"ת דחה הראיות והוא הביא ראיה מפרק גיד הנשה [צ"ג ע"ב] דסבר רבא בס' במין במינו ובחמץ בין במינו בין שלא במינו במשהו, ויין נסך דבמשהו היינו דווקא יין שנתנסך אבל סתם יינם בס' וכן בתשובות הגאונים שכתב רבינו יוסף טוב עלם. שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר' שמעון, דלא קניס אלא בעיניה, אבל בתערובות לא קניס וחמץ בע"פ בס' עד הלילה ואז הוי במשהו. אמר רב קדירות בפסח ישברו, ושמואל אמר לא ישברו, אלא משהי להו לאחר הפסח ועביד בהו בין במינו בין שלא במינו, בתוס' משמע דנותן טעם לפגם מותר בפסח אכן יש גאונים האומרים כיון דחמץ אסור במשהו גם נותן טעם לפגם אסור, ונהגו להתירו. וחיטה מבושלת בתרנגולת אין להשהותה עד אחר הפסח לבד ביום אחרון של פסח דהוי ספיקא דרבנן אך ישרף בחול המועד. וחיטה הנמצאת בצלי איכא פלוגתא דרבוותא אכן בספר התרומה אסר צלי במשהו והתיר מליחה בנטילת מקום אם נמצאת חיטה מלוחה בחתיכת בשר, אכן נהגו לאסור אף במליחה. ודבר שנתבטל קודם פסח כגון בשר ישן שלא נבדק המלח אינו חוזר וניעור והביאו ראי' ממסכת כלאים [פ"ט מ"א] צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן וכו' וגדולי אשכנז דחו ראייתם ונהגו לאוסרו מלבד יום אחרון של פסח, אכן שומן מהותך מודו כו"ע דאסור כל ימי הפסח בסמ"ק היינו דווקא בסתם שומן אבל נתן לבו בשעת התכת האווז לשם פסח שלא הי' הכלי בן יומו מותר, אבל בסתם אע"פ שאמר ברי לי שלא הי' בן יומו אסור, דכלי שהתיכו כולו מלא טעם חמץ וגם פעמים טיגנו דבר חמץ והנותר מחזירין לתוך השומן.
ונמצא בתשובות חיטה שנמצאת בקערה אצל התרנגולת ולא בתרנגולת, הדעת נוטה להתיר דהוי ספק ספיקא שמא נתעכל ואפילו לא נתעכל שמא לא היה בתרנגולת והשתא נפול. חיטה נמצאת בעיסה אינה מתחמצת יותר מן העיסה ויזרוק החיטה ומעט מן העיסה עמה ואם נמצאת במצה אפויה יש לחוש בה ולאסור אותה המצה ולא האחרות (ובמרדכי דף רנ"ה מביא ארבע דעות חלוקות) עיין סמ"ק ובתוס' תרנגולת שמצאו בה חיטה אסור לתת לכותים ובירושלמי [פ"ב ה"א] משמע דאסור ליתנה אפי' לכלב הפקר אך לשורפה או לים וכיוצא בזה חיטין שירדו עליהם גשמים ואכלו קצת מהם קודם הפסח והתירם רבינו אבי"ה משום ספק ספיקא ואם השתינו עכברים על החטין ונתייבשו מותרין אם אינם נכרין ובטילין.
ההוא תנורא דטחו בי' טחויי, אסור לריפתא למיכל אפי' במילחא. ומסיק [לקמן ל"ו ע"א] כעין דתורא שרי, פירש קטן דנאכל מיד, וי"מ סימן כעין דתורא ולפ"ז עוגות וחררות שאופין עם הפשטיד"א, ונוגעין בהן רותחין אסורין לאכול אף לבשר, אם לא נתן עליהם עצם או בשר לסימן, או סימן אחר להכירם שלא יאכלם בחלב. צנון ודגים עיין פרק כל הבשר [קי"א ע"ב] (ובפרק זה בתוס' דף ל' מפורש).
<h2>דף ל:</h2>
סכיני דפיסחא והילכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון כגון מחבות וקדירות ויורות יגעילם ביורה רותחת ואינו דיי שיערו רותחין עליהם ולאחר שיגעילם ישפוך עליהם מיד צוננין עי' ספר התרומה ובשעת הגעלה לא יטלם בצבת, דבמקום לקיחת הצבת לא סליק להו דיקולא דמיא.
ואין להגעיל כלים בחול המועד, ואפי' נתחמצו ביו"ט, משום דאי אפשר שלא יבלעו משהו ממימי הגעלה, או מנותן טעם לפגם אבל בערב הפסח אין אוסר משהו אם יחזור ויבלע הכלי מן המים.
מאני דקוניא אסירי, מיירי בהיתוך זכוכית, אבל בהיתוך עופרת ככלי מתכות דמו עיין פרק בתרא דכתובות [ק"ז ע"ב] ופרק (בתרא) [ב'] דע"ז [ל"ג ע"ב] וכלי זכוכית יש גדולים שהתירו, וראי' מהא דאמרי' [אדר"נ פמ"א ה"ו] שלשה דברים נאמרו בזכוכית וכו' אכן ראיתי רבותי אוסרין אותם ככלי חרס עיין בסמ"ק.
וכלי חרס אינו יוצא מדופיו לעולם בתוס' משמע דיוצא ע"י חזרה לכבשן ויש חולקין.
ומאי שנא לענין יין נסך דשרי מאני דקוניא זה תשמישו בחמין וזה תשמישו בצונן נראה דבר שתשמישו בצונן כגון קנקנים וכוסות כסף טוב לעשות להן עירוי שלשה ימים משיגעילם עם כלים אחרים שתשמישן בחמין.
כל הכלים שנשתמש בהן חמץ צונן, משתמש בהן מצה בצונן, חוץ מבית שאור שחימוצו קשה ובית חרוסת כבית שאור דמי, אמר רבא הני אגני דמחוזא הואיל ותדירי למילש בהו כבית שאור דמו, יש מפרשים אפי' בהגעלה אסורין, ורבינו (שמחה) [שמריה] הראה הלכה למעשה והגעיל דפוס גבינה ואח"כ נתן בה חלב ועמדה, וגאונים אחרים אומרים דהעמדת חלב לאו נתינת טעם, כדאיתא בפ' כל הבשר [קט"ז ע"א] המעמיד בעור הקיבה אם יש בה בנותן טעם, ולהכי מתירין בית שאור ובית חרוסת ע"י הגעלה, ורבינו תם ורבינו (שמעון) [שמשון] אסרו מדוכות הכותים אפי' בהגעלה אמנם נהגו להתירם לסתת ולקולפם ואח"כ ע"י הגעלה, ואגנים של נחושת שלשין בהן כל השנים, התיר הרמז"ל ע"י הגעלה, משום דרב אלפס גריס כל הכלים של חרס, ואהא קאי הני אגני דמחוזא, ועוד דפי' הגאונים חוץ מבית שאור וחרוסת דאסור ללוש בהן אבל שאר תשמישין שרי ועוד דלא תדירי למילש בהן כל יומא מעשה שהגעילו יורה מחומצת ונפלו המים כששפכו ההגעלה לתוך כיור של מים, ואסרו הכיור, וכן חמץ שנפל לבאר, רוקח.
נכרי שהלוה לישראל על חמצו והרהינו אצלו מעכשיו מותר בהנאה וישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אסור בהנאה.
<h2>דף לא.</h2>
משתעבדנא [נמי לבעל חוב] דאבוכון מדרבי נתן פי' בתוס' דהלכה כר' נתן הילכך נוהגין כשיש לאדם פסק על חבירו מעכבין ע"י שליח הקהל כל מקום שיודעין ממונו.
<h2>דף לא:</h2>
בעל חוב קונה משכון י"מ לחייב באונסין ובתוס' פי' להיות כשומר שכר להתחייב בגניבה ואבידה, ואפי' שלא בשעת הלואה.
חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער, רבי שמעון בן גמליאל אומר כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו וכמה חפישתו שלשה טפחים.
<h2>דף לג.</h2>
דמחמיץ במחובר. פי' בסמ"ק לפעמים גשמים יורדים בעת הקציר בעוד שהוא מחובר, וכבר גדול כל צרכו ומחמת רוב גשמים מתבקעין החטין וצומחים וקורים בלשון לע"ז ימרי"ר, עיין ספר המצות קטן, לפעמים בא בתלוש יבררו החטין ויאפו הכל בערב פסח כדי לבטל בס', דאי בפסח אפי' כל שהו אסור ע"כ נכון ליזהר שלא יהא מאותו ימרי"ר מעורב בתבואה של פסח, לפי שרגילות הוא לאפות מצות תוך הפסח.
<h2>דף לד.</h2>
היו מחמין בחטין של תרומה פי' בתוס' לכהנים של בית רבי, דלישראל אסור בהנאה של כילוי תרומה, וה"ה בהדלקת חלה וראי' מפ"ק דע"ז [ט"ו ע"א] כהן ששכר פרת ישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה, ובמס' תרומות [פי"א מ"י] ידליקנה ברשות כהן, פי' בביתו דנר אחד נר למאה, והטעם פי' ר"י מה תרומה טהורה [אין] עיקר הנאת ישראל דהיינו אכילה, אף תרומה טמאה וכו' ולפי זה נשי ישראל לא ישרפו חלתן לפני קדירתם או לתוך תנורם אם אין כהן עמם, אך יעשו לחלתם מדורה לבדה לשורפה או ישליכוהו למדורת כהן.
<h2>דף לה.</h2>
אילו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתן בפסח, חטין ושעורין וכוסמין ושיבולת שועל ושיפון, בדמאי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו, ובמעשר שני והקדש שנפדו, חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אין יוצאין, למכור בשוק יוצאין בהן. תנא כוסמין מין חטין פי' בתוס' אף מין חטין, וכש"כ מין שעורין ונפקא מינה לענין חלה, שיבולת שועל ושיפון דווקא מין שעורין, והני מילי שנילושו כל אחד לבדו אבל נילושו יחד כולן מצטרפין לשיעור חלה.
הני (מין) [אין] אורז ודוחן לא יעשה מהן מצה, דאינן באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.
אמר רבה בר בר חנה אין לשין את העיסה ביין ובשמן ובדבש, ואם לש אין חייבין על חימוצו כרת דהו"ל מי פירות ואין מחמיצין. פי' ר"ת בלא תערובת מים אין מחמיצין כלל ומותרין, וראי' מפ' כל המנחות באות מצה [נ"ז ע"ב], גבי מנחת נסכים וחטים שידוע שאכלו מהן עכברים בפיהם, יש מתירין משום מי פירות וליתא דהתנן [ל"ט ע"ב] לא ילעוס חטין לאיספלניתו. ונילושה בבצים בלא מים, נסתפק רש"י לפי שרואה אותה תפוחה ורבינו תם התיר לאוכלה לסעודה שלישית בשבת ע"פ. והא דאמרי' [ירושלמי פסחים פ"י ה"א] האוכל מצה בע"פ כאילו בועל ארוסתו, הנ"מ מצה הראויה לצאת בה אבל האי מצה עשירה היא כדאמר רבי יהושע בן לוי [ל"ו ע"א] יומא קמא לא תלושו לי בחלבא ומהאי טעמא אין מולחין את המצות, דלא הוי לחם עוני ועיקר ראי' מדאמרי' בכמה דוכתין [שבת ע"ט ע"א] ג' עורות הן מצה דלא מליח ודלא קמיח ודלא עפיץ.
<h2>דף לז.</h2>
תנו רבנן יוצאין בפת הדראה ובפת נקיה ואפי' כמצתו של שלמה ואין עושין סריקין המצויירין, אלא נחתומין (דפקיעי) [דבקיאי] בהן ואין שוהין עליהן. ר' יוסי אומר עושין סריקין כעין רקיקין.
רבי שמעון בן לקיש אומר הללו מעשה אילפס פטורין, ורבי יוחנן אומר מעשה אילפס חייבין יש גאונים פוסקים כר"ל והתוס' ורב אלפס פסקו כר' יוחנן דחייבים, אבל ע"י משקה מודה ר' יוחנן דפטורין, כדמשמע בירושלמי [חלה פ"א ה"ג], ופי' ר"ת דבבלילתן רכה פליגי אבל בלילתן עבה אפי' ע"י משקה חייב [בחלה] כדתנן [חלה פ"א מ"ה] תחילתה עיסה וסופה סופגנין חייב בחלה, וחייב בברכת המוציא, וראי' ממנחות [ע"ה ע"ב] אכן רבינו שמשון פי' תחילתו עיסה וסופו סופגנין דחייב, היינו כי נמלך לאחר הלישה לאפותו סופגנין, אבל אם בשעת לישה הי' דעתו לבשלו במחבת ע"י משקה תחילה וסוף, סופגנין קרי' בי' ופטורים. ולפי"ז וארטיול"ש וקרעפלי"ן פטורין מחלה ואין מברכין עליהן המוציא, אבל פנקונ"ש לכל הפי' פטור מחלה וא"צ נט"י וברכת המוציא, אך בורא מיני מזונות דבלילתן רכה ובישולו ע"י משקה ורומזיל"ש ליכא עליהן תוריתא דנהמא, וגם אין מבשלין יחד שיעור חיוב חלה והוי כמו דעתו לחלוק בצק, הילכך יש מפרישין חלה בלא ברכה לאפוקי מפלוגתא כי לפי' ר"ת חייבים. אכן יש גדולים המצוים ללוש עם פרטיול"ש וקרעפלי"ן ורומזיל"ש חררות קטנות לאפות בתנור כדי לחייב בחלה, ועל אבולש"ט נראה לר"י דאין חייב בחלה ואין מברכין המוציא דליכא עלייהו תוריתא דנהמא.
תנא יוצאין במצה הינא, (לשון אל תאכלו ממנו נא) מאי מצה הינא כל שפורסה ואין חוטין נמשכין הימנה והיכא דאיכא זקן או חולה ולא יכיל למיכל מצה, תרי לה במיא עד דמירככא ולא מיתמחי, דתנן [לקמן מ"א ע"א] יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח דברי רבי מאיר, ר' יוסי אומר ברקיק השרוי ולא במבושל, אע"פ שלא נימוח.
<h2>דף לט.</h2>
ואילו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בחזרת לטוג"א ובעולשין קרישפל"א בלע"ז ובמרור אמורפי"ל בלעז ובאשכנז וורמוט"א ובתמכא חרחיבנא פי' מנרוותא וראיתי רבותי מחזירין אחר לטוג"א ואם לא מצאו יקחו מירטי"ן. יוצאין בהן בין לחים בין יבישים לא שנו אלא קלח פי' שטרק"א אבל עלין לחין אין יבישין לא ושרשיו אין יוצאין בהן כלל.
<h2>דף לט:</h2>
אין שורין המורסן לתרנגולין אבל חולטין שמעי' שאין זורקין שבולת שועל לפני התרנגולין בלול או בחצר במקום מים וטוב ליתן להם מצה. האשה לא תשרה המורסן שתוליך בידה לבית המרחץ לא ילעוס אדם חטין לאספלניתו ויתן ע"ג מכתו.
תנו רבנן האפוי שבישלו אינו בא לידי חימוץ תני ר' יוסי בר יהודה אומר קמח שנפל לתוכו דלף כל היום כולו אינו בא לחימוץ אמר רב פפא והוא דעביד טיף [להדי] טיף להדיא ואם ספק אי עבידא טיף טיף כתב רבינו אבי"ה ספיקא דאורייתא לחומרא.
לא לימחי איניש קימחא דאבישונא, דילמא לא בשיל שפיר ואתי לידי חימוצא הילכך לא יאפה אדם קמח ויעשה אח"כ ממנו פפ"א או פשטיד"א או ורומזלי"ש, אך יעשה ממנה אפייה היטב.
<h2>דף מ.</h2>
תנו רבנן אין לותתין ואם לתת נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות, אמר מר עוקבא לא נתבקעו ממש אלא כל שאילו מניחו ע"פ הביב והן מתבקעות מאליהן, ושמואל אומר נתבקעו [ממש] וכיון דלא איפסקא הילכתא ספיקא דאורייתא לחומרא כמר עוקבא, והנ"מ למיכל הנך שערי בעינייהו אבל אי משתכחי חיטא בבישולא ולא נתבקעו ממש כיון דאיסור תערובת משהו דרבנן לא אסרי בישולא דמשתכחי תרי ותלתא בי' דהו"ל ספיקא דרבנן כן בספר רב אלפס והרבה גאונים, אכן בספר התרומה החמיר וראיה מספק מוכן ספיקא דרבנן ואנו אוסרין פרק אין צדין [כ"ד ע"ב] משום דבר שיש לו מתירין ומשום רבינו תם נאמר כיון דהאוכל מתקלקל לא שייך יש לו מתירין, ובשם רבינו חיים כהן [נאמר] דבר החוזר לאיסורו לא שייך יש לו מתירין דהא חמץ זה נאסר לשנה הבאה.
ונמצא בתשובות חיטה שנמצאת בקערה אצל התרנגולת ולא בתרנגולת, הדעת נוטה להתיר דהוי ספק ספיקא שמא נתעכל ואפילו לא נתעכל שמא לא היה בתרנגולת והשתא נפול. חיטה נמצאת בעיסה אינה מתחמצת יותר מן העיסה ויזרוק החיטה ומעט מן העיסה עמה ואם נמצאת במצה אפויה יש לחוש בה ולאסור אותה המצה ולא האחרות (ובמרדכי דף רנ"ה מביא ארבע דעות חלוקות) עיין סמ"ק ובתוס' תרנגולת שמצאו בה חיטה אסור לתת לכותים ובירושלמי [פ"ב ה"א] משמע דאסור ליתנה אפי' לכלב הפקר אך לשורפה או לים וכיוצא בזה חיטין שירדו עליהם גשמים ואכלו קצת מהם קודם הפסח והתירם רבינו אבי"ה משום ספק ספיקא ואם השתינו עכברים על החטין ונתייבשו מותרין אם אינם נכרין ובטילין.
אמר רבא להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפכיתו לשם מצה ובזה"ז שאין לנו שדות ישמרו מעת שיטחנו כדמשמע פ"ק דחולין [ז' ע"א] בעובדא דרבי פנחס בן יאיר דהוה דרי חיטי לפיסחא ומצוה בנשים חשובות או לא חשובות לטרוח כדאיתא במדרש משארותם צרורות בשמלותם על שכמם (וכן) בירושלמי [פ"ג ה"א] מפקד לטוחנין שלא יתנו שקין זה על זה פן יתחממו השקין ויתחמם הקמח.
<h2>דף מ:</h2>
ההוא ארבא דטבע אמר רבא נזבנינהו קבא קבא לישראל כי היכי דכליא קמי פיסחא מדתני בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לכותי ולא יעשנו מרדעת [לחמור] שאינו יודע ליזהר אבל כלאים ודאי קשין מותר להציעם עיין פרק במה אשה [נ"ז ע"ב] ועתה מסירין ציציות מטליתות של מתים או קושרין לתוך הכנף. וראש חודש אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם כן פי' בתוס' (אנו מפטירין בהשמים כסאי, וכן בפסיקתא. א"ה תיבות אלו ליתא בכת"י ונשתרבבו מגליון שנרשם בצד), ואנו נוהגין להפטיר שמעו דאית בה בחדשה ימצאונה ובתעניות אנו קורין ויחל עיין פ"ק דתענית [י"ד ע"ב].
תנו רבנן אין מוללין את הקדירה בקמח בפסח אלא במצה דתנן האילפס והקדירה כו' עיין דיני עירוי פרק כירה [מ"ב ע"ב] ואם עירו רותחין על תרנגולת אם הנוצה כלפי מעלה צריך קליפה, ואם הנוצה כדרכה הנוצה מפסקת ואם נטף חלב חם מנר על קערה יגררנה, ואם נטף על להב הסכין ישחיזנה ושריא, דלא גרע מעירוי דעירוי נוגע הקילוח לעליון והכא מוקטף קטופי וכן מצאתי.
אין נותנין קמח לתוך חרוסת או לתוך החרדל. אין מבשלין הפסח במשקים ולא במי פירות, אבל סכין ומטבילין בהן. מי תשמישו של נחתום ישפכו במקום מדרון.
<h2>דף מב.</h2>
אמר רב יהודה אשה לא תלוש אלא במים שלנו כתב רש"י חשו חכמים לרוב עיירות שאין להם נהרות אך מעיינות, והן חמין בימות הגשמים, לכן צריכין לשואבו שיצטננו. ויש גאונים האומרים דחמה מהלכת בלילה תחת הרקיע, ולפי זה צריך לשואבו קודם תחילת הלילה בין יום ללילה, וכדי לאפוקי מפלוגתא כתב רבינו אבי"ה טוב לשואבו מן הנהרות, נראה לי במקום אשר המרתפות חמין הגאונים כתבו שאין להשים המים בתוכן, דחמה מהלכת תחת הרקיע ועינינו רואות המרתפות העמוקות חמין בחורף, וגם לא ישים המים במקום חמה. דרש רבא אשה לא תלוש בחמה ולא ביום המעונן, אפי' במקום שאין חמה. ולא בחמי חמין איבעיא להו עברה ולשה מאי, רב אשי אסר וקיי"ל כרב אשי ואם נתערבו מים שלנו עם מים שלא לנו התירם רבי יהודה לכתחילה ללוש בהן, דנתבטלו חד בתרי ואם נתחלפו ולש במים שלא לנו בשוגג מותרים דלא אסרי' אלא בעברה ולשה וגדולה מזה התירו אם לא יוכל למצא מים שלנו ילוש במים שלא לנו עיין ספר המצות קטן אם אירע בר מינן, לא ישפוך מים שלנו אם אין בעיר מי שיתן לו מים שלנו.
אילו עוברין בפסח, כותח הבבלי ושכר המדי חומץ האדומי וזיתום המצרי וזומא של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים שמדבקין בו ניירותיהן ובירושלמי [פ"ג ה"א] מפרש ובלבד ע"י מוי דמי פירות לבדן אין מחמיצין פירש רש"י אילו עוברין בל יראה ובל ימצא ור"ת פירש עוברין מן השולחן באכילה.
<h2>דף מג.</h2>
וחכ"א ע"י תערובת לא יאכל כזית בכדי אכילת פרס (ואי אכיל) לקי והיכא דליכא כזית בכא"פ לא לקי.
<h2>דף מה.</h2>
בצק בסידקי עריבה, אם יש כזית במקום אחד חייב לבער, ואם לאו בטל במיעוטו לא שנו אלא במקום העשוי לחזק, אבל במקום שאינו עשוי לחזק צריך לבער מכלל דכזית אפי' במקום לישה לפי' רש"י [ע"ב] ואשיפתא דאגנא כי ליכא כזית במקום אחד חייב לבער כיון דבכמה מקומות איכא כזית הילכך עריבות שלשין בהן כל השנה אין דיי שמנקרין אותו מחמץ, כי בקל ישאר בו כזית בין הכל אלא צריך ליתנו לכותי ולחזור ולקנות ממנו אחר הפסח, או לטוחן בטיט.
<h2>דף מה:</h2>
תנו רבנן עריבות העבדנין, בזמן שנתן לתוכן (עורות) [קמח] תוך ג' ימים, זקוק לבער, אחר ג' ימים אין זקוק לבער. [אמר ר' נתן במה דברים אמורים שלא נתן לתוכן עורות אבל נתן לתוכה עורות אין זקוק לבער] אמר רבא הלכתא כר' נתן אפי' יום אחד אפי' שעה אחת. ולהכי אמרו על רבינו אליעזר שהיו בגדיו שטירק"ט בפסח וכן לוחות ספרים העשוין בקמח או חביות שטחן בקמח השוליים ונתייבש, מותר לקיימן בפסח. הקילור והאיספלנית והרטייה שנתן לתוכה קמח שנסרחה אין צריך לבער הג"ה וכש"כ דיו שנתבשל בשכר דמותר לקיימו גי' ירושלמי [פ"ב ה"ב] הטח ביתו בצק צריך לבער ולהכי נהוג לגרר הכתלים בדורות הראשונים והא דאמרי' כופת שאור שיחדה לישיבה ובטלה מיירי במאוס שטח בטיט.
<h2>דף מו.</h2>
בצק החרש אם יש כיוצא שהחמיץ הרי זה אסור, חרש פי' רש"י משונה כחרש ובמיימוני פירש שמטפחין בידו עליו ואינו נשמע קולו. אין שם כיוצא בו אם שהה כדי מהלך מיל אסור הילכך אם רואה אדם שהנחתום משהא מצתו מלרדותה לתנור, טוב לשברה וללוש פעם אחרת. וכתבו הגאונים דווקא בבית שאין התנור בו, אבל בבית שהתנור בו הוא חם ביותר ואפי' פחות ממהלך מיל מתחמץ.
לגבל ולתפילה פי' להתפלל במניין, ואדם הנזהר מפת כותים עיין פרק העור והרוטב [קכ"ד ע"ב].
כיצד מפרישין חלה בטומאה, רבי אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה. רב אלפס והגאונים ור"י פירשו דווקא בחלת ארץ ישראל, אבל בחלת חו"ל אין צריך, אך יכול לקרות שם דחזי לכהן קטן, או לכהן גדול שטבל לקריו ולא נהגו כן, אך כרבי אליעזר דאמר לא תקרא לה שם.
<h2>דף מו:</h2>
איתמר האופה מיו"ט לחול, רב חסדא אמר לוקה, ורבה אמר אינו לוקה. והילכתא כרבה דאמר כר' אליעזר דאמר הואיל.
<h2>דף מח.</h2>
אמר רבא קבא מלוגנאה לפיסחא, [ע"ב] אמר רבי יוסף הני נשי דידן נהוג למיפא קפיזא קפיזא, רבינו יצחק בר יהודה פירש, הנ"מ בתנוריהן שהיו קטנים, אבל תנורים שלנו גדולים [ויותר] טוב ללוש הרבה ביחד אבל ספר התרומה ושאר גאונים החמירו.
<h2>דף מח:</h2>
דעבדן כר' אליעזר דאמר הרודה ונותן לסל הסל מצרפן, ואמר רב יהודה אמר רב הלכה כר' אליעזר וה"ה שולחן שיש לו לבזבזין גבוהין מן המצות או סדין ומפה שפורס תחתיהן ועליהן יש גאונים האומרים דווקא לחייב בחלה עיסות שלא נילושו יחד כשיעור חיוב חלה, מהני צירוף סל בלא נגיעה, אבל להפריש מאחת על כולן בעי נגיעה, מדאמרי' פ' כשם [סוטה ל' ע"א] מביא פחות מכביצה ומניח ביניהם וספר התרומה ורבינו אבי"ה דחו הראי', דהתם במקפיד על תערובת אחת טמאה ואחת טהורה ועיסה שנילושה מעיו"ט אין מפרישין חלה ביו"ט אלא אוכל והולך ואח"כ מפריש כדין תרומת חו"ל, אבל מצות שלא נילושו יחד צריך להניח מכל עיסה ואם אינו מכירם ישייר מכל מצה ומצה וכן פשטיד"א ששכח ליטול חלה עד שחשכה וקדש יום השבת יאכלנה וישייר מעט,
רבי גמליאל אומר שלש נשים לשות ואופות בתנור אחד, (זו אחר זו) וחכ"א שלש נשים עסוקות בבצק, רבי עקיבא אומר לא כל הנשים ולא כל התנורים ולא כל העצים שוים, זה הכלל תפח תלטוש בצונן.
שיאור ישרף והאוכלו פטור, סידוק ישרף והאוכלו חייב דברי רבי מאיר וחכ"א זה וזה האוכלו חייב, ואיזהו שיאור שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו. סידוק שנתערבו סדקין זה בזה והלכה כחכמים.
<h2>דף מט.</h2>
ההולך למול בנו ונזכר שיש לו חמץ בביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור, ואם לאו יבטל בלבו להציל מן הכותים יבטל בלבו לשבות שביתת הרשות יחזור מיד.
כל סעודה שאינה של מצוה אין תלמיד חכם רשאי ליהנות ממנה. בת תלמיד חכם לתלמיד חכם, בת כהן לכהן מצוה. עיין שם עניין סעודת הרשות משם הרמז"ל כתב דחנוכה סעודת הרשות, אכן אם אומר שירות ותושבחות להקב"ה מותר, כמו סעודת הקזה ואורחים, דמתירין ע"י שירות ותושבחות.
לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, וישיא בתו לתלמיד חכם, אבל לא ישא בת ע"ה, ולא ישיא בתו לע"ה.
<h2>דף מט:</h2>
תנו רבנן ששה דברים נאמרו בעם הארץ. ובפ' חומר בקודש [כ"ב ע"א] אמר כמאן מקבלינן סהדותא מעם הארץ, כרבי יוסי והיינו בע"ה דאיתיה בדרך ארץ ולא חשיד אשפיכות דמים וגזל.
עד כזית עד כביצה. פי' בתוס' גדול שאכל כזית יכול לברך ולהוציא אחרים שאכלו כדי שביעה, אבל קטן אפילו אכל כדי שביעה אין יכול להוציא.
<h2>דף נ.</h2>
מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין, ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או איפכא נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ושהלך לשם, ואל ישנה מפני המחלוקת.
<h2>דף נ:</h2>
מאי איריא ערבי פסחים אפי' ערב שבת וערב יו"ט נמי, דתניא העושה מלאכה בע"ש ובעיו"ט ותענית צבור כו', התם בע"ש ועיו"ט מן המנחה ולמעלה ואינו רואה סימן ברכה, הכא מחצות ושמותי משמתי' לי' פי' רש"י מן המנחה ולמעלה מתשעה שעות ומחצה. העושה מלאכה במוצאי שבת. בירושלמי [פ"ד ה"א] הני נשי דנהיגי דלא למיעבד עבידתא באפוקי שבתא אינו מנהג, עד דתיתפני סידרא מנהגא.
מתוך שלא לשמה בא לשמה. היינו בתמימות, אבל הלומד על מנת לקנתר חבירו נוח לו שלא נברא, כדאמרי' במס' ברכות [י"ז ע"א] תוס' ולקפח בהלכה ולהתייהר ואין לומד ע"מ לעשות.
כותבי ספרים הן ותגריהן ותגרי תגריהן אינו רואה סימן ברכה פי' ר"י דווקא כותבין ספרים למוכרם אבל סופרים המשתכרים אצל בעלי בתים לא תוס'.
נהוג דלא אזלי מצור לציידן במעלי שבתא, אתו בנייהו לקמי' דר' יוחנן ואמרי אנן לא אפשר לן, אמר להו אל תטוש תורת אמך.
<h2>דף נא.</h2>
על הנזהרים להתענות בין ר"ה ליו"כ, ושלא לאכול בשר ולשתות יין בין י"ז בתמוז לת"ב, ואינן בריאים ורוצים לאכול, כתב הרמז"ל דצריכין להתיר לו, ואף כי לא נדר אך נהג וראיה ממסכת נדרים [ט"ו ע"א], דתניא דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתיר בפניהם שנאמר לא יחל דברו, ודווקא שהי' בדעתו לנהוג לעולם דומיא דאחרים נהגו בו איסור, והני מילי שידע שמותר ונהג בו איסור, אבל טעה וסבור שהי' אסור ושאל יאמרו לו מותר אתה.
תניא דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתיר בפניהם, אמר רב חסדא בכותאי וכל מקום שאינן בני תורה, כדתניא רוחצין שני אחין כאחד ואין רוחצין כאחד בכבול, ומעשה וכו' תנא עם הכל אדם רוחץ חוץ מאביו וחמיו ובעל אחותו, רבי יהודה מתיר באביו משום כבודו, תנא תלמיד לא ירחוץ עם רבו ואם רבו צריך לו מותר. יש מחלקין ואומרים דההיא מיירי בגיגית, אבל במרחץ שרי, והרמז"ל לא רצה לחלק, אכן עתה דמכסין הערוה נהגו לרחוץ יחד. [נוסח מהר"י ווייל. אכן עתה דמכסין הערוה לית לן בה ומותר לרחוץ יחד].
<h2>דף נב.</h2>
רב נתן אסיא אתא ביו"ט שני דעצרת, נגדי' רב יוסף. מימנו אנגידא דבי רב ולא אשמתא.
<h2>דף נג.</h2>
מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלין, וגדי מקולס אין אוכלין, ואסור לאדם שיאמר בשר זה לפסח. ואפי' בשר עוף אך יאמר ליו"ט, אבל חיטי ושערי מותר דלאו לקרבן פסח הן. גדי מקולס שלם, אבל נחתך ממנו אין זה גדי מקולס.
<h2>דף נג:</h2>
מקום שנהגו [להדליק נר] בליל יוהכ"פ מדליקין, מקום שנהגו שלא להדליק אין מדליקין. דרש רבא ועמך כולם צדיקים, כולם לדבר אחד נתכוונו, פי' להרחיק מן התשמיש, וכתב רבינו שמחה מכאן ראי' שירחיק אדם מאשתו ביוה"כ שלא ליגע בה ובבגדיה כאילו נידה, שהרי החמירו להדליק או שלא להדליק ובנידה לא החמירו.
<h2>דף נד.</h2>
אין מברכין על האור היוצא מן העצים, ומן האבנים אלא במוצאי שבת ועל אור ששבת מברכין אף במוצאי יום הכפורים, הקשו בתוס' אמאי לא מברכי' בכל יום כשנהנין ממנו, ותירצו דלא מברכי' אלא על הנאה שהגוף עצמו נהנה ממנו, או ריח שהנשמה נהנית, והא דמברכי' בכל יום על המאיר לארץ, משום דמתחדש בכל יום.
<h2>דף נד:</h2>
מקום שנהגו לעשות מלאכה בת"ב עושין, ובכל מקום ת"ח בטלים, רשב"ג אומר יעשה אדם עצמו כת"ח, ואין כאן יוהרא דהרואה אומר מלאכה הוא דלית לי'. אמר שמואל אין ת"צ בבבל פי' להפסיק מבעו"י, והילכתא אין ת"צ אלא ט' באב.
<h2>דף נה.</h2>
ר' מאיר אומר כל מלאכה שהתחיל בה קודם י"ד גומרה בי"ד, אבל לא יתחיל בי"ד אע"פ שיכול לגומרה, וחכ"א ג' אומניות מתחילין בי"ד ועושין עד חצות, הספרין החייטין והכובסין ר' יוסי אומר אף הרצענין.
<h2>דף נה:</h2>
תניא ר' מאיר אומר כל שהיא לצורך המועד גומרה בי"ד, ושאין לצורך המועד עושין עד חצות מקום שנהגו אין לא נהגו לא פי' ראב"ד אפי' ע"י כותי אין לעשות אחר חצות אפי' ג' אומניות וכש"כ ע"י ישראל ואפי' אם חבירו יספר לו בחנם.
שכן עולי רגלים מתקנים (לו) מנעלים בחול המועד פי' בתוס' אבל אחרים אסורים כיון שיכולין לקנות חדשים ויש גאונים האוסרים אף חדשים אכן ראיתי רבותי מתירין.
מושיבין שובכין בי"ד, תרנגולת שברחה מחזירין אותה, ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה, גורפין אוכל מתחת רגלי הבהמה (ביו"ט) [בי"ד] ובמועד מסלקו לצדדין. ת"ר זבל שבחצר מסלקין לצדדין, ואם נעשית חצר כרפת בקר, מוציאין אותו לחוץ מוליכין ומביאין כלים מבית האומן אע"פ שאינו לצורך המועד, בי"ד, אבל בחוה"מ אין מביאין אלא לצורך המועד, ואם חושש שמא יגנבו מביאן.
<h2>דף נו.</h2>
שמע ישראל ולא היו מפסיקי' צריך להפסיק בין שמע ישראל להשם, ובין היום ובין על לבבך.
<h2>דף נז.</h2>
דכריך ידי' בשיראי וא"ת הא לגבי לולב [סוכה ל"ז ע"א] אמר רבא לקיחה ע"י דבר אחר הוי לקיחה, וי"ל דהתם הוי כעין צבת, אבל דבר החוצץ בין הלולב ובין היד הוי חציצה. ולכך מסירין ציציות ותפילין מן היד ונשים טבעותיהן (לכן) [אכן] נ"ל דמש"ה א"צ להסירו דדווקא הכא דכריך כולא ידא.
<h2>דף סה.</h2>
תמיד. המכבד והמרבץ בעל הלכות גדולות מתיר לכבד כדאמרינן פרק המצניע [צ"ה ע"א] והאידנא דסבירא לן כרבי שמעון שרי [בשבת] לרבץ לכתחילה ואין נראה לר"י דהא מזיז עפר כדאמרי' פ' כירה [ל"ט ע"א] ופ' כל הכלים [קכ"ד ע"ב] גבי מכבדות משמע דאסור הילכך כיבוד אסור ריבוץ שרי.
<h2>דף סה:</h2>
אילו דברים בפסח דוחין השבת שחיטה זריקת דמו מיחוי קרביו והקטר חלביו אבל צלייתו והדחת קרביו הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו אינן דוחין ר' אליעזר אומר דוחין.
<h2>דף סו:</h2>
כל המתייהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ואם נביא [הוא] נבואתו מסתלקת וכן אדם שכועס.
<h2>דף סח:</h2>
ר' אליעזר אומר ביו"ט או יושב ושונה או אוכל ושותה כל היום ר' יהושע אומר חלקיהו חציו. הכל מודים בעצרת ובשבת ובפורים דבעי' נמי לכם מר ברי' דרבינא כולי' שתא יתיב בתעניתא בר מעצרתא ופורים ומעלי יומא דכיפורי.
<h2>דף סט:</h2>
אימתי מביאין עמו חגיגה בזמן שבא בחול בטהרה ובמועט [ע' ע"ב] בן דורתאי פירש הוא ובנו וישב לו בדרום מפני שלא הביאו חגיגה בשבת.
<h2>דף עב:</h2>
רבי יוחנן אומר אשתו נדה בעל חייב ומוקי לה בסמוך לוסתה פי' בתוס' הא דאמרי' במסכת נידה [ט"ו ע"א] הבאין מן הדרך נשיהן להן בחזקת טהרה היינו ביודע שלא הגיע וסתה.
<h2>דף עד.</h2>
כיצד צולין את הפסח שפוד של רמון תוחבו מפיו עד נקבותו ונותן כרעיו ובני מעיו לתוכו דברי ר' יוסי הגלילי, ר' עקיבא אומר תולין חוצה לו אין צולין בשפוד ולא באסכלא. ונייתי של מתכת, מתוך שחם מקצתו חם כולו, של דקל ותאינה לא, משום דמפקי מיא ומבשלי.
אמר רבא מלייתא שריא. פי' ר"ת שמילאו בשר שלא נמלח כלל בתוך תרנגולת, דבשר לצלי לא בעי מליחא כלל, דצלייה מפלטת יותר ממליחה דהא מבשלין כבד אחר צלייתה ולא אחר מליחתה ואפילו לא נצלת כל צרכו דאכתי לא נפלט כל הדם שרי כיון שלא פירש. [ו]הא דאמרי' בפ' כל הבשר [קי"ג ע"א] גבי רב ששת דמלח גרמא גרמא דפריך חד נמי פירש [מהאי גיסא ובלע] האי גיסא, פירוש דילמא פירש לגמרי לחוץ. וצריך לומר דשניהם לא נמלחו הפנימי והחיצון. אכן בתוס' התיר אי אחד נמלח ולא השני, ואם מילאו התרנגולת בביצים, אין להתיר בלא מליחה דהוי כבישול. ושמעתי משם גדולים בשר שלא שהה כדי מליחה וצלו אותו, צריך להדיחו ג' פעמים מן הדם הנסרך ונדבק בו, וסברא הוא כיון דמליחה וצלייה שוין.
כבולעו כך פולטו, בפ' כל הבשר [קי"א ע"א] שרי כבדא עילוי בישרא, משום דמא מישרק שריק ולא שייך התם כבולעו כך פולטו, דדם הוא בחוץ שאינו נבלע. בשר שנפל בציר אוסרין הבשר אפי' לצלי, ואם מלח בכלי שאינו מנוקב ולא שהה בתוכו אלא מעט אסור.
<h2>דף עד:</h2>
הלב קורעו ומוציא דמו, לא קרעו קורעו אחר בישולו, שאני לב דשיע מבפנים וכש"כ מבחוץ, ודווקא לעניין דם, אבל לעניין שמנונית (דאסור) [דאיסור] אם נתבשל או שצלה עמו בלע. ורבינו תם פירש דהאי שינויא דיחויא בעלמא הוא עיין ספר התרומה.
טפיל לה בר אווזא, פי' רש"י פשטיד"א, והקשו בתוס' גבי פשטיד"א לא שייך כבולעו כך פולטו, דחזי' מקום מושבה בתנור יבש, לכן מפרש טפול [פנים] התרנגולת עיסה וצולין בשפוד.
הילכך [והלכתא] דסמידא בין אסמיק בין לא אסמיק שרי, דחווירתא זיג אין לא זיג לא, דשאר קימחי אסמיק אסור לא אסמיק שרי, והילכתא מלייתא שריא ואפי' פומא לעיל אומצא ביעי ומזרקי פי' רש"י אומצא (שנקר"ה בלע"ז) וחלייה פי' מוהל היוצא ממנו והתוס' פי' (דף ע"ה בפ' זה) אומצא בשר חי שנתן לחומץ עיין בחולין בס' צ' [צ"ג ע"ב].
<h2>דף עה:</h2>
חתך לפסח ונתנו ע"ג גחלים, רבי אומר זה צלי אש.
נגע בחרסו של תנור יקלוף, נטף מרוטבו על החרס וחזר יטול את מקומו. נטף מרוטבו על הסולת יקמוץ מקומו, (סכין) [סכו] שמן של תרומה אם חבורת כהנים יאכלו, חבורת ישראל אם חי הוא ידיחנו, אם צלי יקלוף, שמן מעשר לא יעשנו דמים. יטול מקומו פי' ר"י לא סגי בקליפה, דרוטב נבלע טפי אבל נגע בחרסו אע"ג דההוא דנגע אית ביה רוטב סגי בקליפה, כיון דלית ביה אלא מעט רוטב דומיא (דפת ושמן) [דסכו שמן] דאמרי' בגמ' (בפ' זה דף ע"ו) סיכה משהו הוא.
<h2>דף עו.</h2>
איתמר חם לתוך חם אסור, צונן לתוך צונן מותר, חם לתוך צונן וצונן לתוך חם, רב אמר עילאה גבר, ושמואל אמר תתאה גבר, תניא כוותי' דשמואל בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח, וכן צונן שנפל לתוך חם אסור, חם לתוך וכו' וצונן לתוך צונן מדיח ופר"ת דחלב שרי, והאי דבעי' קליפה כשנפל חם לתוך צונן הנ"מ בדבר דשייך קליפה, אבל דבר לח אין שייך קליפה ושרי, וריב"א חולק ומצריך ס' כדי קליפה.
<h2>דף עו:</h2>
אמר רב שחוטה שצלאו עם בשר נבילה (פירוש בתנור בשני שפודין) אסור, ולוי אמר אפי' בשר שחוטה כחוש ובשר נבילה שמן מותר פי' בקונטרס דווקא דיעבד מותר. עבד לוי עובדא בגדי ודבר אחר הכי קאמר אין צולין שני פסחים כאחד ואפי' כעין שתי קדירות דליכא תערובת טעמים משום תערובת גופים כתנאי הרודה פת חמה ונתנה ע"פ חבית של תרומה, רבי מאיר אוסר, ור' יהודה מתיר, ור' יוסי אוסר בשל שעורין שהשעורין שואבות, ומתיר בחיטין, ללוי ודאי תנאי היא לרב מי לימא תנאי היא, אמר לך רב(א) פת חמה וחבית פתוחה דברי הכל והא נמי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא.
הרבה גאונים פסקו כרב לתקן כיסוי לפשטיד"א ורבינו משה מיימון וכמה גאונים פסקו כלוי ומתירין בדיעבד רק שיהיו רחוקין זה מזה, (וכן) פי' התוס' וכו' ודווקא תנורים שלהם דהיו קטנים שייך ריחא, אבל בתנורים גדולים לא פליגי.
תני רב כהנא פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאוכלה בכותח, ההוא ביניתא דאיטווי בהדי בישרא אסרה (רבה) [רבא] מפרזיקה למיכלי בכותחא, רב אשי אמר אפי' במילחא אסורה משום דקשי לריחא לדבר אחר.
<h2>דף פה:</h2>
וכן לתפלה פי' ר"י אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת לענות קדיש וברכו ביחיד, כרבי יהושע בן לוי פ' ואילו נאמרים [ל"ח ע"ב], אבל לעניין צירוף בעינן שיהיו במקום אחד כדמשמע פ' כל גגות [צ"ב ע"ב] גבי תשעה בקטנה ואחד בגדולה.
<h2>דף פו:</h2>
בני חבורה נכנסין בג' ויוצאין באחד, והוא דעל בעידנא דעיילי אינשי פי' כשבאין שלשה מבני חבורה בעת האוכל צריך השמש ליתן להם ואם נתקבצו כולם והלכו כולם ולא נשאר אלא אחד צריך ליתן לו לאכול ואינו צריך ליתן דמים.
<h2>דף פט:</h2>
בני חבורה שהיה אחד אוכל הרבה יכולין לסלקו.
<h2>דף צט:</h2>
עד שתחשך דוקא נקט עד שתחשך, דגבי שבתות וימים טובים אומר קידוש מבעוד יום ואוכל, אבל הכא בפסח בערב תאכלו מצות. סמוך למנחה פי' מט' שעות ולמעלה.
ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך, ואפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב פי' לא יאכל אפי' התפלל, ואפי' מצה עשירה, דאי לא התפלל בשאר ימות השנה נמי אסור וא"ת הא תנן [מ' ע"א] הבצקות של כותים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, וי"ל באותה סעודה אדם נזהר ואינו אוכל כל שובעו.
ולא יפחתו לו מארבע כוסות, ואפי' מן התמחוי ופי' בתוס' דצריך לכל אחד ד' כוסות, ולא יהיו פגומים, וכשישתה מן הכוס יחזירנו לקנקן ויחזור וישפוך מן הקנקן לכוס.
תניא לא יאכל אדם בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה. דברי רבי יהודה, רבי [יוסי] אומר אוכל והולך עד שתחשך.
<h2>דף ק.</h2>
תניא מפסיקין לשבתות, דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר אין מפסיקין בהתחילו בהיתר איירי, דאי בהתחילו באיסור מודה ר' יוסי והלכה כר' יוסי דשרי להתחיל בערב שבת, ואסור להתחיל בע"פ ואפי' התחיל בהיתר מפסיקין כר' יהודה, ודווקא דקידש היום אבל הגיע שעת המנחה אין צריך להפסיק, והלכות גדולות ובספר המצות קטן אסר להתחיל אף בע"ש מן המנחה ולמעלה, מדפסיק בהפסקה כר' יוסי ואמר שמואל פורס מפה ומקדש מכלל דלא מתחלינן.
<h2>דף ק:</h2>
ושוין שאין מביא השולחן אא"כ קידש ואם הביא פורס מפה ומקדש. ובימיהם היו שולחנות קטנים ועורכין אותן במקום אחד קודם ביהכ"נ, כדי שיאמר מלאך טוב יהי רצון ואחר שקידש מביאין, ועתה ששולחנותינו גדולים מביאין תחלה ופורס מפה זכר למן ועוד אם לא פירס מפה לא הי' יכול לברך על היין תחילה, כי היה צריך לברך על הפת כדאמרי' פ' כיצד מברכין [מ"א ע"א].
אותן בני אדם שקידשו בבית הכנסת, רב אמר ידי קידוש יצאו ידי יין לא יצאו, ושמואל אומר אף ידי קידוש לא יצאו, פי' בתוס' לכתחילה צריך שיטעמו כולם, ומיהו אפי' לא טעם כי אם המברך או אחד מהם יצאו ונראה הלכה כשמואל דאמר אין קידוש אלא במקום סעודה. והמקדש לאלמנה ודעתו לאכול במקום אחר, האלמנה יוצאה כיון שהיא אוכלת שם והיא שותה כוס קידוש ולא המקדש, וגם אינו יוצא והמקדש על שולחנו ושכינו בבית אחר שומע הקידוש נראה דיוצא אם הוא מכוין להוציא שכינו כמו אורחין דלא אכלי בי כנישתא ממש דאסור לאכול ולישן בו ויוצאין, והיכא דליכא אורחין יש גאונים שפסקו דהקידוש הוי ברכה לבטלה, אכן יש גאונים שכתבו (דהוי להבריא את העם, וכיון שש"ץ אומר יצאו ידי חובת ברכות) [א"ה בכת"י איתא דהוי להסדיר את העם כמו שש"ץ אומר י"ח ברכות] ואם קידש בבית אחד ודעתו לאכול בבית אחר אינו יוצא, אבל אם קידש בבית ודעתו לאכול בעלייה או איפכא יוצא, והתוס' הביאו ראי' מירושלמי [ברכות פ"ו ה"ו].
ידי יין לא יצאו משום שינוי מקום אבל במקום סעודה א"צ לברך בתוך הסעודה, וכן אם הבדיל על שולחנו א"צ לברך, הילכך אם בירך על היין לפני הסעודה ודעתו לשתות יין בסעודה א"צ לברך על הגפן לפני הסעודה ולא בפה"ג בתוך הסעודה אם לא בנמלך אבל אם קידש בזוית זו ודעתו לאכול כאן, ונמלך [לאכול] בזוית אחרת בבית יוצא ידי קידוש.
<h2>דף קא.</h2>
טעימו מידי, דילמא מיתעקרא שרגא ולא תוכלו לאכול במקום חושך טעימו פי' לחם לסעודת ערבית ושחרית בעי' לחם אבל בסעודה שלישית יש גאונים האומרים אם השלים במיני תרגימא יצא.
ורבי יוחנן אומר אף ידי יין יצאו פי' ר"י ידי קידוש אדם יוצא בשמיעה רק שישתה אחד אבל ברכת בפה"ג לא יצא אדם אם לא ישתה בעצמו ואדם היושב בתענית בשבת לא יברך בפה"ג לבני ביתו. וכן אדם המל בשבת לא ישתה בבית הכנסת דאין קידוש אלא במקום סעודה אך ליתבי' לינוקא.
<h2>דף קא:</h2>
שינוי מקום צריך לברך, שינוי יין אין צריך לברך, בפה"ג אבל הטוב והמטיב צריך לברך, ואפי' אם יין האחרון גרוע מן הראשון רק שיהיה ראוי לשתות ומברכין בין בתוך הסעודה ובין שלא בתוך הסעודה ודווקא ששותה אחר עמו כי היחיד אינו מברך הטוה"מ ורבינו אבי"ה כתב יין חדש ויין ישן צריך לברך בפה"ג אכן המיימוני ושאר גאונים פסקו דאין צריך לברך בפה"ג אלא הטוה"מ.
הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרי' אלא דברים שאינם טעונים ברכה לאחריהם במקומם, אבל דברים שטעונים ברכה לאחריהם במקומם אין צריך לברך, לקיבעיה קמא הדר פי' רש"י דברים שאינם טעונים היינו מים ופירות, ודברים הטעונים היינו ז' מינין, ור"י פי' דברים שאינם טעונים היינו ז' מינים לבד מפת, וכן הלכה דכל דבר חוץ מפת ומיני מזונות, א"צ לברך לאחריהם במקומם. ושינוי מקום צריך לברך ושינוי מקום היינו מאיגרא לארעא, אבל מפינה לפינה א"צ לברך, ולכל הפירושים אם הלך באמצע סעודה לשתות יין במקום אחר, א"צ לברך אם לא נמלך כגון שלא ידע אם יתנו לו לשתות אז צריך לברך ולא תיקנו משום שינוי על פת לברך הטוה"מ אלא דווקא על יין משום דזבלו כרמיהם בדמם. ורב ששת אומר אחד זה ואחד זה צריך לברך רב אלפס פסק כרב ששת והתוס' ורוב הגאונים פסקו כרב חסדא.
<h2>דף קב.</h2>
עקרו רגליהם לילך לבית הכנסת, אם עמד להתפלל באמצע עיין פרק כיסוי הדם [פ"ו ע"ב].
<h2>דף קב:</h2>
תנו רבנן היו מסובין וקידש כו', גמרו, כוס ראשון אומרים עליו ברכת המזון והשני אומר עליו קידוש היום, ונימרינהו תרווייהו אחד כסא, אין אומרים ב' קדושות על כוס אחד מש"ה נהגו שני כוסות לברכת הנשואין וחוזרין ולוקחין כוס ברכת המזון לברך בפה"ג, ורבינו משולם פירש דא"צ אבל ברכת אירוסין ונישואין בעי (ד') [ב'] כוסות (עי' בתוס' דף ק"ב ושם מפורש הטעם). ופריך והא יו"ט אחר השבת דהילכתא כרבא דאמר יקנה"ז ומשני קידושא והבדלתא חדא מילתא היא, בהמ"ז וקידושא תרי מילי נינהו.
בשביעי של פסח דליכא זמן, יש מביאין ראי' מדלא משני בליל שני דר"ה דליכא זמן, משמע דאומר זמן, ויש דוחין דבשביל יום אחד לא הוי אמר דאכיל ושתי כל מה דהו"ל, והרבה גאונים נחלקו בדבר וכדי לאפוקי מפלוגתא מחזירין אחר תירוש או מלבוש חדש או פרי חדש.
<h2>דף קג.</h2>
ונהגו העם כב"ה ואליבא דר' יהודה, דאמר בשמים ואח"כ מאור והבדלה לבסוף.
לא ידעיתו אי משקו לכו. פר"י לא ידעי להיכן יגיע כוס בהמ"ז לפי"ז כשיושבים בנישואין או בסעודה גדולה ואין יודעין להיכן יגיע כוס בהמ"ז, כל אחד צריך לברך בפה"ג.
<h2>דף קג:</h2>
כיון דאמר הב לן וניבריך, איתסר לכו למישתי עד דברכיתו פי' בפה"ג ולא בהמ"ז הוא דאמרי' לעיל טעונין ברכה למפרע, ובתוספתא דברכות, [פ"ד הי"ח] היה מיסב וקראו חבירו הפליג טעון ברכה למפרע, עיצה טובה קמ"ל, שיברך טרם ילך דילמא ישהה עד יהיה רעב, תדע דאמרי' פ"ג דיומא [ל' ע"א] דיבר עם חבירו והפליג טעון נט"י, ומסתמא ה"ה ברכת המוציא אבל בהמ"ז לא יברך ועל היין שבסעודה פי' רש"י בתשובה דצריך לברך אחריו דהוי כמו תאנים וענבים לרב ששת, ותוס' לא פסקו כן דאמר רב פפא [ברכות מ"א ע"ב] דברים הבאים מחמת סעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, שלא מחמת סעודה טעון ברכה לפניהם ולא לאחריהם והיינו דלא כרב ששת, ואע"ג דפי' רש"י לאחר סעודה דברים הרגילין לבא לאחר סעודה והיינו תאנים וענבים ואפי' באים תוך הסעודה מ"מ במסכת ברכות [שם] הוכיחו התוס' דאין נראה להם פי' זה, ועוד יין חשיב בא מחמת סעודה טפי מן תאנים וענבים ואין מברכין אחר יין שלפני בהמ"ז ואפי' כוס בהמ"ז פסקו ה"ג דאין מברכין אחריו דחשיבי ליה בא מחמת סעודה אכן בזה פסקו הגאונים [דצריך] לברך אחריו בתוס' משמע שאכלו ואמרו ניבריך ואח"כ בא אחד ואכל אין מצטרף לזמן עמהן.
אמימר בריך על כל כסא וכסא, מר זוטרא בריך אכסא קמא ואכסא דברכתא, רב אשי בריך אכסא קמא ותו לא, והלכה כמר זוטרא.
רב אשי בריך אכסא קמא ותו לא לא קיי"ל הכי דבהמ"ז אפסוקי סעודה הוא ואי לאו הכי לא הוה מברכינן על בהמ"ז, אע"ג דבהמ"ז טעון כוס. ובירושלמי קאמרי' אם התחיל לאכול בע"ש וקדש היום מקדש ואינו מברך בפה"ג ומ"מ מברכין על כוס שני בליל פסח בפה"ג, דאגדתא והלילא הוי הפסק, ולפי"ז יש לברך בנ"ר אחר שאר ירקי בליל פסח וטוב לאוכלם כזית כי במס' ברכות [ל"ט ע"א] מסופק [התוס'] אם אדם אוכל פחות מכזית אם צריך לברך בנ"ר על כן טוב שיאכל כזית כדי שיברך. וכ"כ בספר רוקח. ופסקו התוס' דצריך לברך אחר ברכת אירוסין ונישואין אם ישתה כשיעור וכן אחר כל ד' כוסות מלבד אחר כוס שני וכן נוהגין אבל רב אלפס פסק דמברכין פעם אחת אחר תרי כסי קמאי ופעם אחת אחר תרי כסי בתראי.
אבוקה להבדלה וה"ה נר בשתי פתילות.
<h2>דף קד.</h2>
המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים הרי ג' [ק"ד ע"א] בין [יום] השביעי לששת ימי המעשה מעין חתימה יו"ט אחר השבת בעי למימר בין קדושת שבת לקדושת יו"ט. כי משום חיבת היום מזכיר ז' הבדלות קודש לחול א' אור לחושך ב' ישראל לעמים ג' יום השביעי ד' בין קדושת שבת לקדושת יו"ט הבדלת אוכל נפש, ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת דחוה"מ מותר בדבר האבוד (והיא הבדלה אחת) ה' הבדלת וקדשת עמך ישראל פי' ישראלים לוים כהנים ב' הבדלות הרי ז' והלכה כשמואל דאמר המבדיל בין קודש לחול ויו"ט במו"ש אמרי' סוף פ"ק דחולין [כ"ו ע"ב] בין קודש לקודש.
והילכתא אומר הבדלות במוצ"ש ובמוצאי יו"ט ובמוצאי יו"כ (הכי) ובמוצאי יו"ט לחוה"מ ובמוצאי שבת ליו"ט אבל לא במוצאי יו"ט לשבת.
<h2>דף קד:</h2>
כל הברכות פותח (בברכות) [בברוך] וחותם בברוך, חוץ מברכת פירות [וברכת] מצות שפותח ואין חותם [וברכה הסמוכה לחבירתה חותם ואינו פותח וברכת הטוה"מ פותח ואינו חותם]. וברכה אחרונה שבק"ש חותם ואינו פותח וברכת אלקי נשמה ואתה הוא עד, ותפילת הדרך שבח ותפלה והודאה ולא ברכה וברכה שאחר המגילה דחתמינן דארוכה, ולא דמי לברכת פירות ומצות וברכה שלאחר הפטרה נאמן אתה הוא שייך לצור כל העולמים דאי לאו הכי היתה (חותמת) [פותחת] בברוך, וברכת נישואין כל אחת לפעמים אומרה לבדה, כדפי' רש"י פ"ק דכתובות [ח' ע"א], וכן ברכות הבדלה, יהללוך, יראו עינינו, ישתבח שייכות לברכות שלפניהם ופסוקים לא הוו הפסק. והלל בלילי פסחים משמע בירושלמי [ברכות פ"א ה"ה] דמברך שני פעמים לקרות ההלל וכן נוהגין אכן יש מפרש בירושלמי בעניין אחר ואין מברכין ובירושלמי [שם] פריך והרי נברך משמע דיחיד מתחיל בא"י אמ"ה הזן ולא מתחיל ברוך משביע לרעבים וברכה שאחר קה"ת יאמר וחיי עולם נטע בתוכינו ולא יאמר ולחיי עולם נטע בתוכינו דא"כ הוי רק דבר אחד וברכה קצרה אין לחתום בברוך.
<h2>דף קה.</h2>
תניא לילי שבת וליל יו"ט יש בהם קדושה על הכוס, ויש בהן הזכרה בבהמ"ז, הוי יתבי בסעודתא א"ל זיל חזי אי נגה יומא ניקבעיה לשבתא, אמר (לי) [להו] כשם שקובעת למעשר כך קובעת לקידוש, סבור מינה להבדלה נמי נפסיק, א"ל להבדלה אינה קובעת, (וה"ה) [והני מילי] דלא לאפסוקי אבל לאתחולי לא מתחלינן, והא דלא מפסקא הנ"מ לאכילה אבל לשתיה מפסיקין, (משתייא) [ושתיה] מי לא אמרן אלא חמרא ושיכרא, אבל מיא לא קפדי פי' בתוס' דאין להתחיל לאכול ולשתות בין שעת מנחה קטנה למעריב דאמר במדרש השותה מים ביה"ש גוזל קרוביו מתים ובקושי התירו ביו"כ ובט' באב במ"ש, וי"מ בין השמשות של ע"ש, וי"מ דוקא בי"ב חדשים ראשונים מאביו ומאמו.
<h2>דף קה:</h2>
הנכנס לביתו במו"ש ואין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו, ש"מ תמני, ש"מ המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, ש"מ בהמ"ז טעון כוס, פסקו התוס' טעונה כוס אפי' ליחיד, דאל"כ יבדיל ויאכלו כל אחד לבדו. וש"מ כוס של ברכה צריך שיעור, וש"מ טעם מבדיל. ולא ימתין עד למחר קודם אכילה.
וש"מ טעמו פגמו. הקשו תוס' היכי מוכיח דטעמו פגמו מדלא טעם העודף היתר על הרביעית, אכתי תקשי אמאי לא טעים בידיה או בכלי אחר, ויש להוכיח מכאן כוס חובה כגון הבדלה ובהמ"ז וקידוש צריך לשתות מכוס שיש בו רביעית, הילכך לא מצי למיטעם בידיה או בכלי אחר, אבל לברכות שאינן חובה אפשר למיטעם בידיה או בכלי אחר דברכות נהנין במשהו.
<h2>דף קו.</h2>
ש"מ אומרים ב' קדושות על גבי כוס אחד, ובשאין לו יין כדאמרי' לעיל [ק"ב ע"ב].
(ומ"מ) [וש"מ] המברך צריך שיטעום רבי יעקב בר אידי קפיד אכסא פגומה רב ששת בר אידי קפיד אחצבה פגומה מר ברי' דרב אידי קפיד אחביתא פגומה פי' רשב"ם חביתא פגומה דווקא חביות שלהן שהן קטנים אבל בחביות שלנו אין לחוש, והא דקפיד היינו לעניין קידוש והבדלה ובהמ"ז אבל בפה"ג מברך אפי' פגום, ובקידוש ובבהמ"ז נמי שאין לו אלא פגום מברך עליו מ"מ עדיף לתקנו כדאמרי' בירושלמי [ברכות פ"ז ה"ה] רבי מנא מתקין ליה פי' היה מוסיף עליו מעט יין שאינו פגום ויש מתקנין להוסיף עליו מעט מים ומביאין ראי' מן הירושלמי.
תנו רבנן זכור את יום השבת, זוכריהו על היין אין לי אלא בלילה, ביום מנין ת"ל זכור את יום, ביום מאי אמר בפה"ג פי' התוס' מה שאנו רגילין לומר ויכולו אחר התפלה משום יו"ט שחל להיות בשבת דאין אומרים ויכולו בתפלה.
רב אשי איקלע למחוזא, בירך בפה"ג ואגיד ביה, חזייה לההוא סבא דהוי גחין ושתי והא דאמרי' בפ' ג' שאכלו [מ"ז ע"א] אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך, דוקא ברכת המוציא שצריך לאכול, כדאמר פ' ראוהו ב"ד [כ"ט ע"ב] לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אא"כ אוכל עמהם, אבל קידוש שאינו חובה לשתות למברך א"צ לאחרים להמתין ובירושלמי [ברכות פ"ו ה"א] מתרץ הא דכולם זקוקין לככר אחד הא בשיש לכל אחד כוס מכאן יש להוכיח שא"צ לשפוך מכוס של ברכה לשאר כוסות וכן בשיש לכל אחד ככר א"צ להמתין עד שיאכל הבוצע, אבל אם שאר הכוסות פגומים צריך לשפוך מכוס שאינו פגום לתוכו אע"ג דשתי' לא מעכבא רק שיטעום אחד מהם מ"מ לכתחילה צריך שיטעמו כולם כדפירש לעיל, וכן לענין ברכת המוציא בשבת דבעינן לחם משנה אפי' יש לכל אחד ככר צריך להמתין עד שיתן לו בעה"ב.
<h2>דף קו:</h2>
הנוטל ידיו לא יקדש. פי' רשב"ם משום היסח הדעת, והא דאמרי' [חולין ק"ו ע"ב] נוטל ידיו שחרית ומתנה כל היום מיירי דלא שכיחא מיא.
זימנין קאימנא קמי' דרב זימנין חביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא, חביבא ליה חמרא מקדש אחמרא. דקידוש לא הוי היסח הדעת והא דאמר באילו דברים [נ"א ע"ב] ב"ה מוזגין ואח"כ נוטלין, שאני מזיגה דצריך לדקדק בה הילכך הוי היסח הדעת, ור"ת תירץ דהתם מיירי בחול וחיישי' דילמא יסיח דעתו וילך לו, אבל הכא בשבת והשולחן ערוך בקבע לא יסיח דעתו וילך ולהכי יכול ליטול ידיו ולקדש וה"ה יטול ידיו להבדיל ולאכול דהא רב אית ליה יש קידוש שלא במקום סעודה ואפ"ה קידוש לא הוי הפסק.
מקדש אריפתא פירש רשב"ם מקדש אריפתא מברך ברכת המוציא במקום בפה"ג ולר"ת נראה דאין מקדשין על הפת, והביא ראי' מירושלמי [ברכות פ"ח ה"א] דאמר באתרא דלית חמרא ש"צ אומר ברכה אחת מעין ז' וחותם מקדש ישראל ויום השבת, וצ"ע אי מקדשין על השכר במקום שהוא חמר מדינה, ואי מקדשין עליו ניחא ביו"ט אחר השבת שמברכין יקנה"ז כולו על השכר ומברכין שהכל במקום (יין) [בפה"ג] ומיהו בסדר רב עמרם גאון יש אע"ג דבעלמא אין מבדילין על הפת יו"ט אחר שבת עושין יקנה"ז על הפת, וכוס בהמ"ז מברכין על השכר היכא דהוה חמר מדינה, דהא הבדלה דלכו"ע טעון כוס ומבדילין עליו, ועוד בכל הספרים גרסי' לקמן [ק"ז ע"א] אבל קבע סעודתיה עילויה לית לן בה, ומיהו רשב"ם מוחקו [עי' לקמן שם] מסקנא דמילתא מבדילין על השכר היכא דהוה חמר מדינה, ואין מבדילין על הפת, ולרשב"ם מקדשין על הפת, ולר"ת אין מקדשין על הפת, ומסופק אם מקדשין על השכר דהוי חמר מדינה, ובהמ"ז מברכינן עליו היכא דהוי חמר מדינה ואם לקו הכרמים ואין יין מצוי אע"פ שבשאר שנים יין מצוי להם שנה זו הוי שכר חמר מדינה בספר רוקח (אם) [ויום] שבת יברך שהכל נהיה בדברו קודם ברכת המוציא.
<h2>דף קז.</h2>
אמר רבא הילכתא טעם מקדש התוס' פסקו כך הלכה.
אמר רבא טעם מקדש, טעם מבדיל, ומי שלא קידש בע"ש מקדש כל היום, ומי שלא הבדיל במו"ש מבדיל כל יום שלישי אבל לא על האור דתחילת ברייתו במו"ש.
אמימר מתני [הג"ה הגם כי אין כאן בגמ' בדפוס לשון זה כלל, מ"מ הרי הר"ן דף רמ"ז בפ"ז כתב דאיכא תרי לישני בגמ' חדא דרבא וחד וכו' ועיין שם וכן בתוספות ע"כ הגה]. בתוס' פסקו הלכה כלישנא קמא, ואם אין לו יין במו"ש וסבור שיהי' לו למחר יברך על המאור ועל הבשמים, ולמחר יבדיל או יום ב' או יום ג' כבני ר' חייא. ואם בר מינן אדם אונן במו"ש, לא יברך כלל ולא יאכל, ולמחר יברך בפה"ג והמבדיל ואם אירע ת"ב יום א' יברך במו"ש בורא מאורי האש, ואחר התענית יברך בפה"ג והמבדיל, וליכא למיפרך וליתבי' לינוקא, כיון דהוא תמיד תוך ג' שנים או תוך ד', חיישי' דילמא אתי למיסרך ולפי דעתי למילה ונישואין שאירעו ביום תענית דמברכין, ליתביה לינוקא דהתם אקראי בעלמא הוא.
לשנה איקלע לאתרין, אייתינן ליה שיכרא אמר חמר מדינה הוא ואבדיל עליה.
אמר רב יוסף אידור ברבים דלא אישתי שיכרא משמע דברבים אין לו הפרה, ולא קיי"ל הכי אלא דווקא על דעת רבים אין לו הפרה, עיין תוס' פרק השולח [ל"ו ע"א].
אין אומרים הבא כוס של ברכה לברך אלא על היין, והנ"מ דלא איקבע סעודתיה עילויה, אבל קבע סעודתיה עילויה לית לן בה. רשב"ם מוחקו דאינו תלוי בקביעות אלא בחמר מדינה.
תני (גדול) [גידל] המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא, ואם לאו לא יצא מפרש במסכת יומא, [פ' ע"א] כל שאילו מסלקו לצד אחד ויראה מלא לוגמיו, והיינו רוב רביעית כדאמרי' לקמן [ק"ח ע"ב] והוא (שותה) [דשתי] רובא דכסא ודווקא לאדם בינוני אבל לעוג מלך הבשן בעי' טפי כדמוכח ביומא [שם ע"ב].
<h2>דף קז:</h2>
לא יאכל סמוך למנחה דילמא אתי למיכל מינה אכילה גסה אמר רב אסי אבל מטבל במיני תרגימא פי' רשב"ם פירי ובשר בלא לחם. השמש מטבל בבני מעיים.
רבא הוי שתי חמרא כל מעלי יומי דפיסחא והא דאמרי' בכיצד מברכין [ל"ה ע"ב] חמרא סעיד היינו פורתא דהא מפרש התם טובא גריר.
<h2>דף קח.</h2>
רב ששת יתיב בתעניתא מעלי יומא דפיסחא, ובמסכת סופרים [פכ"א ה"ג] יש אין מתענין בניסן, אלא הבכורות בע"פ, ואפי' נקיבות כדאמרי' במדרש, [שמו"ר י"ח ג'] בתיה בת פרעה היתה ראויה למות לולי זכות משה ואין אומרים תחינות מר"ח ניסן עד מוצאי פסח.
איתמר מצה צריך הסיבה בתוס' היינו כשמברכין על אכילת מצה ובאפיקומן. מרור אין צריך הסיבה, יין אמרי לה צריך, ואמרי לה אין צריך, ומסיק דכולהו ד' כוסות צריכין הסיבת שמאל. ואם שכח ושתה בלא הסיבה מסופק ר"י אם יחזור וישתה וכן בין ג' לד' דאמרי' לא ישתה ונראה לי דעתה בזה"ז לא יחזור וישתה אם שכח ושתה בלא הסיבה כי כדיי הוא רבינו אבי"ה לסמוך עליו שכתב דעתה אין להסב דאין דרך שרים עתה לעשות כן.
פרקדן או ימין לא שמיה הסיבה אשה אינה צריכה הסיבה ואם חשובה היא צריכה הסיבה (פירוש). בן אצל אביו ואפי' הוא רבו צריך תלמיד בפני רבו אינו צריך בסמ"ק אפי' ברבו שאינו מובהק אבל תלמיד של אומניות צריך הסיבה הגאונים פסקו נשים דידן כולהו חשובות. שמש צריך הסיבה.
אמר ר' יהושע בן לוי נשים חייבות בד' כוסות, שאף הן היו באותו הנס (אינה הן בשעת אכילת אפיקומן) נ"ל דנשים בכורות מתענות בע"פ, שאף הן באותו הנס כדאמרי' במדרש [שמו"ר י"ח ג'] על בתי' בת פרעה וכן בכור לאב לבדו, או לאם לבדו.
<h2>דף קח:</h2>
שתאן חי יצא משמע דלכתחילה צריך מזיגה, וכן משמע התם בבהמ"ז, והא דאמרי' [ברכות נ"א ע"א] י' דברים נאמרו וחד מינייהו חי, פי' רש"י יתננו חי לכוס ואח"כ ימזגנו, ור"ת פי' במזיג ולא מזיג, בני נרבוניס מפרשי דקאי אכלי שיהא שלם ודווקא יינות שלהם בעו מזיגה.
שתאן בבת אחת פי' ר"י רצופין ולא ששפכו זה לתוך זה.
השקה מהן לבניו ולבנותיו יצא, והא דשתי רובא דכסא פי' רוב רביעית. ומיהו לכתחילה צריך רביעית.
וד' כוסות צריך כל אחד רביעית ואם לא יוכל אדם לשתותו בפעם אחת ישתה פעם אחר פעם עד ישתה רביעית.
תנו רבנן ד' כוסות צריך כל אחד רביעית, אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות אמר רבי יהודה ומה תועלת לתינוקות ביין אלא מחלק להם אגוזים כדי שלא ישנו וישאלו [ק"ט ע"א] תניא ר' אליעזר הגדול אומר חוטפין מצה בלילי פסחים כדי שלא ישנו וישאלו פי' מגביהין הקערה וי"מ גוזלין מצה מן התינוקות וי"מ אוכלין מהרה.
<h2>דף קט.</h2>
ת"ר חייב אדם לשמח [בניו ובני ביתו] ברגל ר' יהודה אומר אנשים כראוי להם ביין ונשים כראוי להם בבבל בגדי צבעונין, בארץ ישראל בגדי פשתן המגוהצין. וכן נכון לשמח לפי השגת יד באדם בבגדים או במנעלים לכל הפחות.
אמר רב חסדא רביעית של תורה אצבעים על אצבעים ברום אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע בגודל, כדתניא ורחץ כל בשרו במים [מים] שכל גופו עולה בהם והם אמה על אמה ברום ג' אמות.
<h2>דף קט:</h2>
בים שעשה שלמה. פריך בירושלמי [עי' יומא פ"ג ה"ח] והלא שאובים הם ונהי דכלי גדול מחזיק מ' סאה בלח אינו מקבל טומאה, מ"מ היו שאובין ומשני רגלי שוורים נקובים כמוציא רימון.
ולא יפחתו לו מארבעה כוסות, ואפי' מן התמחוי בירושלמי [תרומות פי"א ה"א] תני אין מבשלין יין תרומה מפני שממעיטו דברי ר' יהודה, וחכ"א מותר מפני שמשביחו כן תני ר' יוחנן והלכה דיין מבושל יוצאין לד' כוסות ומברכין עליו בפה"ג.
היכי מתקני רבנן מילתא דאית ביה סכנתא, אמר רב נחמן אמר קרא ליל שמורים, רבא אמר כוס של ברכה מצטרף לטובה ואינו מצטרף לרעה, והא דאמרי' וישמרך לרעה אין מצטרף, הנ"מ לענין מזיקין אבל משום כשפים איכא למיחש.
<h2>דף קי:</h2>
קערות וככרות אין בהן משום זוגות כל שגמרו בידי בני אדם אין בהם משום זוגות גמרו בידי שמים יש בהן משום זוגות.
<h2>דף קיא.</h2>
ד' דברים (העושה אותן דמו בראשו) הנפנה בין דקל לחבירו, או לכותל, והשותה מים שאולים, והעובר על מים שפוכים.
ת"ר ג' אין ממצעין ואין מתמצעין, הכלב, והדקל, והאשה, וי"מ אף חזיר ויש אומרים אף נחש, ואי מצע מאי תקנתי' אמר [רב] פפא ליפתח באל ולסיים באל, פי' רשב"ם אל מוציאו ממצרים (עד מה פעל אל. או לפתח בלא ולסיים בלא פי' רשב"ם) לא איש אל ויכזב (עד לא יקימנה), וא"ת הא אמרי' [שבועות ט"ו ע"ב] אסור להתרפאות בדברי תורה לומר פסוק לרפואה, וי"ל להגן שרי קודם שבא החולי, או חולה שיש בו סכנה שרי, כדאמרי' פ' במה אשה [ס"ז ע"א] לאישתא צמירתא לימא ויאמר משה אסורה נא ואראה ורבינו חננאל פי' נפתח אל אלדים הצילני מכל רע ומכל נזק אשר בידך כח וגבורה כי אתה אל ונפתח בלא, לא תטשני אלקים, ולא תעזביני שמרני כאישון בת עין טרם אקרא תענני ואל תאמר לא. הנהו בי תרי דפסעה אשה נדה בינייהו, נפתח בא' ונסיים בא'. הישן בצל דקל יחיד ובצל לבנה סכנתא.
האי מאן דפגע באיתתא בעידנא דסלקא מטבילת מצוה והא דאמרי' פרק מי שמתו [כ' ע"א] ר' יוחנן הוה יתיב בשערי טבילה, הכא פגע בשעה שעולה מן המים ור' יוחנן אשערי טבילה יתיב, א"נ ר' יוחנן אומר שופך בוז וגו'.
<h2>דף קיא:</h2>
תרי קיטבי הוו חד קמי טיהרא, (וכד וכו') ג' מילי יהבי ארבונא לנהורא דסריק רישיה יבש, מאן דשתי טיף טיף דסיים מסאניה כי רטיבו כרעיה תלא לסילתיה תלא למזוני, פארי נשורא, צעא אפומא דחצבא כולהו קשי לעניותא, דאכיל תחליה, [קי"ב ע"א] דמסוכר דשקיל מזייה דסריק רישיה דשקיל טופרי, וכולהו אי לא משי ידיה מפחיד.
<h2>דף קיב.</h2>
אוכלין ומשקין תחת המטה אפי' בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן. לא ישתה מים לא בליל ד' ולא בלילי שבתות, מאי תקנתי' מקרקיש נכתמא אחצבא, לא ישתה מן הנהרות בלילה מפני שברירי, ואי צחי אי איכא איניש בהדיה נימא לי' (צחינא מיא) ואי לא נימא שברירי ברירי רירי ירי רי בכסי חיורי.
ואפי' מן התמחוי, פשיטא לא צריכא לרבי עקיבא דאמר עשה שבתך חול עי' פ' כל כתבי [קי"ח ע"א].
אל תשב בגובהה של עיר ותשנה, אל תדור בעיר שראשה ת"ח, ואל תיכנס לביתך פתאום, כש"כ לבית חבירך, ואל תמנע מנעלים מרגליך, השכם ואכול. והוי משתדל עם מי שהשעה משחקת לו לאישתתפויה בהדיה, שבשתא כיון דעל על, ואל תבשל בקדירה שבישל בה חבירך, גרושה או אלמנה.
<h2>דף קיב:</h2>
אל תשב על מטה ארמאית, לא תיגני בלא ק"ש, ולא תנסיב גיורתא, ואל תדור במקום לצים, ואל תבריח מן המכס, ואל תעמוד בפני השור בשעה שעולה מן האגם, עור ודג וחמין בצים וכנים קשין לדבר אחר, עור דגניא אמשכא דצלא, גד שיבוטא בניסן, כוס שיורי כסא דהרסנא חמין חמימי דשרו עילויה. בצים. מאן דמדרך בקליפין דבעי, כנים דמחוור למאני' ולא מינטר תמניא יומי והדר לביש להו דבריין הנהו [כנים] וקשו לדבר אחר, לא ליזיל איניש בלא מסאני. לא ליהוי לך דינא בהדי' ג', ואל תעמוד על המקח בשעה שאין לך דמים. אשתך טבלה אל תיזקק לה לילה ראשונה, בנידה דאורייתא. אל תצא יחידי בלילה, ואל תעמוד בפני הנר ערום, ואל תיכנס למרחץ חדשה. המשמש מטתו על המיטה שתינוק ישן עליה.
העומד בפני נר ערום נכפה, והמשמש מטתו על מיטה שהתינוק ישן עליה אותו תינוק נכפה, ולא אמרן אלא דלא הוי בר שתא אבל הוי בר שתא לית לן בה. ואפילו לא הוי בר שתא. לא אמרן אלא דניים או דגני להדי כרעיה או דלא מנח ידיה עילויה אבל מנח ידיה עילויה או תיר או דגני להדי רישיה לית לן בה, המשמש מטתו לאור הנר הויין לו בנים נכפין.
<h2>דף קיג.</h2>
פשוט נבילתא בשוקא ולא תימא כהנא אנא, לא תישתי סמא, ולא תשוור ניגרא, ולא תיעקר ככא.
ג' אין מתקנאין בהן, כותי, נחש, ותלמיד קטן. קבא מארעא ולא כורא מאיגרא, בתך בגרה שחרר עבדך ותן לה. ג' מנוחלי העוה"ב, הדר בארץ ישראל, המגדל בניו לתלמוד תורה, והמבדיל על היין במוצ"ש, דמשייר מקידושא לאבדלתא. (באמצע) [במונע] שתייתו משום הבדלה.
<h2>דף קיג:</h2>
ג' הקב"ה אוהבן, מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר, ומי שאינו מעמיד על מדותיו, ג' הקב"ה שונאן, המדבר אחת בפה ואחת בלב, והיודע עדות בחבירו ואינו מעיד לו, והרואה דבר [ערוה] יחידי בחבירו ומעיד עליו, כי הא דטוביה חטא וזיגוד מסהיד.
אילו חייהם אינם חיים, הרחמנין, והרתחנין, ואניני הדעת (יש עוד שלשה אבל הנך הוו) מתולדות האדם.
(ח') [ז'] כמנודין לשמים, מי שאין לו אשה, ומי שיש לו אשה ואין לו בנים [בפשיעתו א"נ יש לו לחזור ולטרוח אחריהם] ומי שיש לו בן ואינו מגדלו לתלמוד תורה, ומי שאין לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, והמונע מנעלים מרגלו, וי"א אף מי שאינו מסיב בחבורת מצוה. אין שואלין בכלדיים [קי"ד ע"א] אכול בצל ושב בצל.
יודע בחבירו שהוא גדול ממנו ינהוג בו כבוד ואפי' לא למד ממנו.
היושבת על דם טוהר אסורה לשמש עד כמה עונה [א"ה בכת"י עה"ג נוסף, מצאתי בפי' הקונטרס עונה יום ולילה ורשב"ם פי' לילה אחד] נראה לי דמש"ה רגילות נשים יולדות להמתין לטבול, כי יריאות פן ישכחו העונה מ' לזכר ופ' לנקיבה.
<h2>דף קיד.</h2>
מזגו לו כוס ראשון, בש"א מברך על היום ואחר [כך] מברך על היין, ובה"א מברך על היין ואח"כ מברך על היום. הביאו לפניו ירקות וחזרת מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת (ושני תבשילין) אע"פ שאין חרוסת מצוה ר' אליעזר אומר מצוה, ובמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח פי' רשב"ם דטיבול ראשון בשאר ירקי יטבל ביין או בחומץ או במים (ומלח) עד שמגיע לפרפרת היינו מרור פי' בתוס' מכאן דמצה קודמת למרור בלילה.
<h2>דף קיד:</h2>
שני תבשילין שני מיני בשר פי' בתוס' ואפי' שניהם מבושלין, זכר לפסח ולחגיגה, וכשחל י"ד בשבת יש שאין עושין כי אם תבשיל אחד דבשבת אין מביאין חגיגה, ובסמ"ק כתב דיש לעשות שני תבשילין ונהגו ליקח זרוע וביצה.
לית דחש לדר' יוחנן בן נורי מכאן משמע דמותר לאכול קטניות וחרדל בפסח וגם פ' כל שעה [מ' ע"ב] קאמר לתוך החרדל משמע דחרדל שרי אכן בסמ"ג אסר משום דדמי למין דגן.
<h2>דף קטו.</h2>
מהדר אשאר ירקי לברך עליהן בפה"א, לאפוקי נפשין מפלוגתא (דרב) דרב חסדא דאמר לאחר שמילא כריסו יחזור ויברך, והוה מברך תחילה אמרור בטיבול ראשון בפה"א ועל אכילת מרור. ואותה ברכה מועלת לטיבול שני כמו ברכת תקיעה שמיושב מועיל לתקיעות שמעומד, והלכה דמצות צריכות כוונה. והדר אכיל חסא ואין צריך (לומר) [לברך] בפה"א דחשיב בא מחמת סעודה.
והשתא דלא איתמר הילכתא, מברך אמצה לחודה ואכיל, ומברך אמרור לחודיה ואכיל, והדר אכיל למצה ומרור בהדי [הדדי] זכר להילל, בלא ברכה ויש שמטבילין גם מרור זה משום קפא וי"מ דמצה מבטלת קפא ואי לא אכיל מצה לחודיה, הוה מרור מבטל למצה, והא דשרינן פ' הקומץ [כ"ג ע"ב] מצה מתובלת, ולא אמרי' תבלין מבטלין טעם מצה, משום דתבלין מועטין הם, ודלא כאותם דאסרו מצה מתובלת אפי' לימים אחרונים דמרתחן ומחמצן.
כל שטיבולו במשקה צריך נט"י. פי' בתוס' עתה בזה"ז אצ"ל ענט"י באותו טיבול ראשון כי אם בנטילה אחרונה שלפני ברכת המוציא.
<h2>דף קטו:</h2>
לא לישהיי איניש מרור בחרוסת שלא לבטל טעם מרור, וכש"כ שלא יאכל אדם חרוסת הרבה עם המרור, אך יטבלנו בתוכו ויוציאנה מהר ויאכלנו נותן לכל אחד כזית מרור ובפ' חלון [פ' ע"ב] פי' בתוס' דזית שיעורו חצי ביצה.
רב הונא אמר כולהו לפני מי שאומר האגדה וכן הלכה. ולמה עוקרין השולחן פי' בתוס' דווקא בימיהם ששולחנותיהם קטנים, אבל אנו טריחא מילתא, וסילוק הקערה במקום עקירת השולחן, ואין צריך להוציא שני תבשילין מן הקערה בשעת הגבהתה, רק לא יגביה הבשר בידו בשעה שיאמר פסח שהיו אבותינו אוכלין ולא יאמר פסח זה אך על מצה ומרור אומר מצה זו ויגביהנו, ויאמר מרור זה ויגביהנו. אביי יתיב קמיה דרבא חזא דמגבהי פתורא, אמר מר אטו מי קאכלי' ואמר שאילתו למה אנו משנים הלילה, אמר רבה פטרתן מלומר מה נשתנה.
אמר שמואל לחם עוני שעונין עליו דברים, דבר אחר מה דרכו של עני בפרוסה, בתוס' פי' דעל הפרוסה מברך שתיהן ברכת המוציא ועל אכילת מצה, וכן נהגו כמה גדולים, והשלימה אינה באה אלא משום לחם משנה, דפסק רב אלפס ושאר גאונים דבעי' לחם משנה בין בשבת בין ביו"ט דירד מן משנה, וקשה שאנו אומרים באתה קדשתה וברכתו מכל הימים וקידשתו מכל הזמנים, ומפרש דלא ירד לחם [משנה] בעיו"ט אך ביו"ט עצמו, ושמא שברכתו עניין טעם תבשיל שבת, ויש מברך על השלימות ברכת המוציא, ועל הפרוסה על אכילת מצה אכן ר"י ושאר גדולים, כדי לאפוקי נפשין מפלוגתא עושין ג' מצות זכר לג' מיני מצה, ומסמנם כדאמר גבי תרומת הלשכה [שקלים פ"ג מ"ב] קופות מסמנם א' ב' ג', בוצעין הראשונה שלא להעביר על המצות אכן המנהג לבצוע האמצעית, דאין בבציעה זו מצוה אך הברכות כדי שתהא ברכת המוציא על הראשונה. וישים חצי הפרוסה בין השלימות, וחצייה תחת המפה זכר למשארותם צרורות בשמלותם, ויברך ברכת המוציא על השלימה ויפרוס אותה ולא יפריד החתיכה, עד שיברך על הפרוסה על אכילת מצה ויפרוס שתיהן יחד ויאכלם יחד כזית מברכת המוציא וכזית (מאכילת) [מברכת על אכילת] מצה. ואם לא יוכל לאוכלן יחד, יאכל תחילה ברכת המוציא ואחריו כזית (על) [של] אכילת מצה ואח"כ יקח שלימה השלישית ויכרוך המרור עליו זכר להלל וא"ת הלל אכלם בסוף סעודתו דהא פסח נאכל על השובע, וי"ל הלל אכל תחילה מצה עשירה אבל אנו אוכלין מצה שיוצאין בה וצריך לברך תחילה, ולהכי אנו עושין תחילת אכילה זכר להלל, וי"מ תירוץ אחר.
<h2>דף קטז.</h2>
רבי אלעזר בר צדוק אומר חרוסת מצוה, ר' לוי אמר זכר לתפוח, ור' יוחנן אמר זכר לטיט, הילכך צריך לקהוי, וצריך לסמוכי, ובירושלמי [פ"י ה"ג] יש דצריך לעשותה רכה זכר לדם ולכך מתחילה עושין אותו עב, ועל השולחן מקלשין אותו ופסח שחל להיות בשבת צריך ליתן בו משקה מע"ש לקרות האגדה שנים יחד עיין פרק קמא דשבת [י"ב ע"ב] ומנהג לעשות חרוסת מכל המינים הנזכרים בשיר השירים תפוח, רימון, שקדים. ואוכלין סעודת יו"ט ויש שאין רוצים לאכול שלש"א שלא לעשות יותר משני טיבולין ולא לשתות שני מיני יין שלא לברך יותר מד' כוסות, וכל זה חומרא יתירא ואחר שיאכלו אפיקומן יטלו ידיהם בלא ברכה ואם אמר בעה"ב הב לן וניבריך ושכח שלא אכל אפיקומן והזכירוהו, יאכלו עדיין דאתכא דרחמנא סמכינן ואם שכח עד שיברך בהמ"ז ועדיין לא בירך בפה"ג של בהמ"ז, יגמור בהמ"ז ולא יברך בפה"ג אלא כולם יטלו ידיהם ויברך ברכה המוציא על האפיקומן ויברכו בהמ"ז ובפה"ג, ואם לא נזכר עד לאחר שבירך בפה"ג לא יאכל האפיקומן כי כל מצות שלנו נשמרות לשם מצה.
מזגו לו כוס שני וכן הבן שואל לאביו, הלילה הזה מרור, ולא גרסי' כולו מרור. שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפי' פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים שלוק ומבושל וצלי אין אומרים בזה"ז.
מתחיל בגנות ומסיים בשבח, מאי גנות רב אמר מתחילה היו אבותינו ושמואל אמר עבדים היינו והאידנא עבדינן כתרווייהו.
<h2>דף קטז:</h2>
לפיכך אנחנו י"א שבע מיני הודאה ולא יותר כנגד ז' רקיעים. ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים דפסח נאכל על השובע. ונאמר לפניו שיר חדש לשון זכר וכן יסד הפייט כזכרים ולא יולדים.
כל שלא אמר שלשה דברים עד היכן הוא אומר, ב"ה אומר' עד חלמיש למעיינו מים.
למה מחלקין הלל כדי לרמוז על כל אחד שיר על הראשון קידוש, ועל השני הלל, ועל השלישי, בהמ"ז, ועל הרביעי נגמר הלל.
אשר גאלנו חותם כרבי עקיבא דאמר [רבא] צריך שיאמר ואותנו הוציא משם.
<h2>דף קיז:</h2>
אמר רבא ק"ש והלילא גאל ישראל, דצלותא גואל ישראל, דקידושא וקדשנו במצותיו, דצלותא וקידשתנו במצותיך, צריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום לכך אנו אומרים בקידוש זכר ליציאת מצרים. דצלותא מצמיח קרן ישועה, דאפטרתא מגן דוד, בשבתא בין בצלותא בין בקידושא מקדש השבת, ביו"ט מקדש ישראל והזמנים, וכן הלכתא.
שלישי אומר עליו ברכת המזון נוהגין שיברך בעל הבית בעצמו כדי שיברך כל ד' כוסות אמנם אין לחוש אם בירך אחר. בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה, בין שלישי לרביעי לא ישתה. בירושלמי [פ"י ה"ו] מפורש שלא ישתכר, ופריך והלא משוכר הוא, ומשני יין שבתוך הסעודה אינו משכר. רביעי אומר עליו הלל הגדול ולא גרסינן חמישי ויש אוסרין לשתות אחר ד' כוסות אפי' מים מיהו רב אלפס התיר מים.
ובספר רוקח פי' הא דאין מברכין לשתות ד' כוסות משום דכל חד מצוה באפיה נפשיה ולא יחד.
<h2>דף קיח.</h2>
ואומר עליו ברכת השיר מאי ברכת השיר רב יהודה אומר יהללוך, רבי יוחנן אמר נשמת כל חי פירוש אף נשמת. ורבינו חיים כהן לא הי' חותם ביהללוך דמתני' אמרה ברכת השיר דמשמע חדא ברכה ומיהו יש גאונים חותמין בשתיהן וראיתי נוהגין כרבינו חיים ז"ל. ואומר הלל הגדול מהיכן הלל הגדול אמר רב יהודה מהודו עד על נהרות בבל וכוותיה קיימא לן ורננו צדיקים אינו מן המזמור.
והלל יש בו חמשה דברים יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה ואותם כבר עברו ומלחמת גוג ותחיית המתים אומר אחר אכילה כי הם לעתיד ולכך מדלגין שם בראש חודש.
<h2>דף קיט.</h2>
ובשוחר טוב כתב לומר האגדה בשלשה כדי שיאמר האחד לשנים הודו ובתשב"ץ אם אין לשם כי אם שנים שניהם יאמרו הודו מקרא עיין פ' לולב הגזול [ל"ח ע"א] דדווקא עונים אחריו מה שאמר הקטן ועיין פ' כשם במסכת סוטה [ל' ע"ב].
<h2>דף קיט:</h2>
אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן אמר רב שלא יעקרו מחבורה לחבורה פי' בתוס' להא מילתא לא ילפי' (מינה) [מצה] מפסח. ושמואל אמר כגון ארדיליא וגוזליא לאבא. רב שילא אמר כגון קליות ואגוזים.
פסק רב אלפס איניש דלית ליה חמרא בלילי פיסחא מקדש אריפתא, היכי עביד מברך ברכת המוציא ומנח ידיו על המצה, עד דגמר כולה קידוש, ומברך (לאכול) [על אכילת] מצה (על אכילת מרור) ואכיל והדר מטבל בשאר ירקי ועוקר שולחניה ואומר מה נשתנה וכולה אגדתא עד גאל ישראל ומברך אמרור ומטבל ליה וכריך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה. ומאן דבעי לעשות הסדר בכמה בתים, יעשה בביתו כל הסדר עד לאחר בהמ"ז, וילך בכל בית ויעשה להם כל הסדר, ויברך להם והם יאכלו וישתו והוא לא יאכל ולא ישתה עמהם, ובאחרונה ילך לביתו, ויאמר הלל וישתה כוס רביעי. והכי תניא פ' ראוהו ב"ד [כ"ט ע"א] כל הברכות אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת נהנין, ולא יפרוס פרוסה לאורחין, אא"כ אוכל עמהן ובעי ברכת המוציא של מצה וברכת היין של קידוש מהו, ומסיק אע"פ שיצא מוציא וכש"כ אם ירצה לעשות להם הסדר תחילה, ואח"כ ישוב לביתו ויקדש ויעשה סדרו.
<h2>דף קכ:</h2>
ישנו מקצתן יאכלו כולן לא יאכלו ר' יוסי אומר נתנמנו יאכלו נרדמו לא יאכלו אביי יתיב קמיה דרבא א"ל מינם קא ניים מר א"ל תנן נתנמנו יאכלו נרדמו לא יאכלו ופי' אע"ג דלאו בזמן פסח הוה הא איתקש מצה לפסח לפי זה יש ליזהר מאד שלא ישן אדם בסעודה פן יהיה אסור לאכול האפיקומן אכן בתוספות פי' דלענין תענית קאמר אם רצה להתענות למחר וישן ולא התנה אסור לאכול אבל נתנמנם כגון נים ולא נים מותר לאכול.
אמר רבא אכל מצה אחר חצות לר' אלעזר בן עזריה לא יצא יד"ח כן פסקו התוס' הילכך צריך למהר בליל שני שאופים המצות שיאכל האפיקומן קודם חצות.
<h2>דף קכא:</h2>
רבי שמלאי איקלע לבי פדיון הבן ומסיק אבי הבן מברך שתים אקב"ו על פדיון הבן ושהחיינו.
